
“כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹקיךָ:” (דברים י”ב)
לאחר שמשה הרחיב בתיאור העבר, הוא מתחיל בעיקר נאומו- מה מצפה לעם ישראל בארץ ישראל! לזה הם חיכו ארבעים שנה. בפרשה לשנו מצוות רבות התלויות בארץ- תרומות ומעשרות, שמיטה וכו’ ואף מצוות רבות התלויות במקדש- מצוות בכור, עליה לרגל, קרבנות, מצוות המתקיימות בשלושת הרגלים ועוד אף הניגוד בין החיוב המיוחד לבער את העבודה הזרה דווקא בארץ, ובין המציאות ש’ימצא בקרבך נביא’ הם מסממני ארץ ישראל המובחרת אותה מתאר משה רבינו.
‘לב הארץ’ הוא ‘המקום אשר יבחר ה’ ‘ המוזכר במהלך כל הפרשה. כיצד נגיע אנחנו ל’מקום’ ומה מצפה לנו ‘במקום הזה’ נלמד השבת.
לליל שבת – מתי צריך להגיע אל’המקום’?
מי שיעיין בפירוש רש”י על הפרשה יראה שלשיטתו התורה רומזת על ההדרגה בהגעה אל ‘מקום המקדש’. תחילה נהיה בשילה ורק אח”כ נגיע לירשלים. זהו הסדר האלוקי’:
“כי לא באתם – כל אותן י”ד שנה: עד עתה – כמו עדיין: אל המנוחה – זו שילה: הנחלה – זו ירושלים:” (רש”י על דברים י”ב, ט’)
לעומתו ‘הכלי יקר’ מבין שכל הפרשה מרמזת רק על מקום אחד- על ירושלים ובית המקדש:
“ותדע כי המפרשים אמרו שכאן נרמז שילה ובית עולמים והוכיחו זה מחמת כמה שינויים שראו בפרשה..
ועל זה קשה לי. הרי בראשון נאמר מכל שבטיכם משמע שגבה הכסף מכל השבטים .. שגבה חמשים שקל מכל שבט ושבט ועלה לשש מאות, ואם כן בודאי פסוק ראשון מדבר בבית עולמים אשר בנה דוד, ועוד קשה לי הלא מימות עולם נבחר המקום של בית עולמים וראיה מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק מוכיח זה ומהו שאמר אשר יבחר ה’ להבא משמע!?
ואין דעתי נוחה בפירוש זה ….על כן אומר אני בהפך זה ובזה יתורץ הכל, כי מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים … ומה שכתב ‘לשכנו תדרשו’ , רצונו לומר דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם, ופירוש זה אמיתי ונכון” (כלי יקר פסוק ד’)
קיצרתי מאוד את ‘הכלי יקר’, ואת דחיותיו לשיטת רש”י, (ומומלץ לעיין בפנים ולראות כיצד מנתח את הפסוקים אחת לאחת ומה לומד מכל מילה) אך ניתן לחדש מכאן כמה דברים בדומה ובשונה בפירושיהם.
א. ניתן לומר שהמחלוקת היא האם צריך להגיע אל המקדש בהדרגה או שהאידיאל הוא כמה שיותר מהר להגיע אל המקדש. כלומר, האם שילה היית תחנה הכרחית בדרך למקדש עולמים?
ב. בכל מקרה, אין ספק מהי המטרה הסופית, ובמיוחד לשיטת ה’כלי יקר’ שמדגיש שמקום זה היה חשוב מאז ומעולם, ואם שכחת ‘ דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך’.
ג. אל פי פירוש רש”י נוכל להבין את השימוש במילה ‘מקום’. בכל פעם במקום אחר תשרה שכינה ולכן אין איזכור לשם העיר. אך במיוחד מתוך פירוש הכלי יקר עולה שאלה מתבקשת. אם ‘המקום’ מוכר ‘מאדם שהקריב שם והמעשה של עקידת יצחק’. אזי נשאלת השאלה: מדוע לא קורא הקב”ה ל’מקום’ בשמו. מה משמעות הרמיזה והאריכות ‘המקום אשר יבחר ה’- מדוע לא כתובה ירושלים בפירוש?
לסעודת שבת – מהו ‘המקום’?
ראינו בפירוש הכלי יקר ש’המקום’ הינו מקום מוכר מאז בריאת העולם, עקידת יצחק, תפילת יעקב ועוד. אם כן, מדוע לא מוזכרת ירושלים?
- התירוץ הפשוט– ברור לכולם מהו המקום:
תירוץ אחד יכולנו לומר, שזוהי התשובה! כלומר, המקום, בה”א הידיעה זהו רק מקום אחד! (ואולי נדגיש המקום שבו יראה ה’, זהו רק מקום אחד) כך מופיע בתורה:
- אברהם- “וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: .. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק”
- יעקב- ” וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא”
לפי הבנה פשוטה זו, נוכל אף לבאר את מאמר חז”ל במסכת ברכות:
” אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא, כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ – אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ.. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ, מְנָא לָן דְּקָבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב, “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'”. (ברכות ו:)
למרות שה’פשט’ של הגמרא מדבר על קביעות במקום התפילה, על פי הוכחת הגמרא נבין מהו ה’פשט’ האמיתי. הגמרא אומרת שמי שקובע את ‘המקום’ למקום תפילתו, אלוקי אברהם יהיה בעזרו. מי שקובע את הר המוריה, למקום תפילתו, כפי שעל פי הגמרא, קבע אברהם (ואף יעקב, שחוזר להתפלל במקום שבו התפללו אבותיו), מובטח לו שיראה את פני ה’ וממילא ‘אלוקי אברהם בעזרו’!
- ההסתרה מונעת בעיות
הרמב”ם במורה נבוכים מביא שלושה הסברים לשאלה. (אנו נביא אותם מתוך ציטוט של רבינו בחיי):
” המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות ואין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל, כתב הרמב”ם ז”ל בספר המורה כי העלמת המקום לשלשה ענינים:
- האחד אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות.
- והשני כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש”י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין.
- והשלישי כי היו השבטים מריבים זה עם זה כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה, .. כי אע”פ שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה’ (דבינו בחיי על דברים י”ב, ה’)
- ה’מקום’ כבר שם! לשכנו תדרשו – דרשו וחפשו, אל תתיאשו ובזכות זה – ‘ובאת שמה!
ה’אלשיך’ (מתלמידי ר’ יוסף קארו) מרחיב את משמעות דרישת המקום. לפעמים גם שדבר מול העיניים שלך צריך להראות לך אותו:
“לשכנו תדרשו: אל נא יחשב לטורח לדרוש איה בית ה’, כי הלא לשכנו יתברך תדרשו, ואין להם אושר גדול מזה יהיה טרחכם ומשאכם ומתתכם על שכונת השם יתברך כי זכות גדול הוא, על דרך מה שנחשב לאברהם שהיה שואל איה המקום באמור אליו הוא יתברך אל הארץ אשר אראך. …על דרך זה נאמר פה אם תצטרך להיות דורש ושואל, לא יהיה עליך לטורח כי לשכנו יתברך תדרשו ורב לכם שכר הרבה על הדבר…
ובאת שמה, כלומר, הנני מבטיחך שתבא שמה ולא יעצרך איש כי גדול שמו יתברך בגוים. …ולא עוד, אלא שכל כך ייטיבו אשר ידברו לכם הנדרשים בדרשכם איה בית ה’, שיספיקו להקנות בכם שלמות וחסידות ויושר לבב עד גדר שגם אם בלכתכם שמה הייתם מחוסרי אחדות והולכים בפירוד לבבות תקנו אחדות עצום לעשות המצוה ההיא, וזהו לשכנו תדרשו בלשון רבים ובאת שמה בלשון יחיד. כי גם שבעת הדרישה יהיה בפירוד, אחר כך ימשך ממנה כי ובאת שמה באחדות” (ספר תורה משה על דברים י”ב)
ה’אלשיך מדגיש שני ענינים: – דבר ראשון זהו ציווי לדרוש ולחפש את מקום המקדש. ולא להתייאש! זהו רצון ה’. אך המשך הפסוק : ‘ובאת שמה’ זאת הבטחה ולא מצווה. אם תדרוש אזי הקב”ה מבטיח שתצליח בדרכך ולא יהיו עיכובים ומניעות. בנוסף מבטיח הקב”ה – שגם אם בשלב הדרישה אין אחדות (תדרשו בלשון רבים), בשלב ‘ובאת שמה’, כולם כבר יהיו מאוחדים. (בלשון יחיד)
לסעודה שלישית – איך דורשים את המקום?
ראינו, שמתוך עיון בפסוקים הרבים המתארים את ‘המקום’ אנו לומדים לא רק מהו ה’מקום’ אלא כיצד ניתן להגיע למקום (מאוחדים, לא להתייאש..) וכן מדוע כדאי להגיע אל המקום (‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה’ במקום אשר יבחר ה’… ואלוקי אברהם בעזרו).
נסיים עם שני כיוונים נוספים. ה’תפארת שלמה’ (רבי שלמה הכהן רבינוביץ מתלמידי החוזה מלובין לפני כ- 200 שנה בפולין) מתחיל עם שאלתנו המרכזית, מדוע לא הוזכרה ירושלים ומסיים במסקנה שלו:
- הדרישה מובילה לבניין
“כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’ לשכנו תדרשו ובאת שמה. יש לדרוש מכל שבטיכם הוא מיותר .. ומה משמיענו הכתוב בזה אשר יבחר מכל שבטיכם? אכן הנה יש לשים על לב להבין לשון הכתוב שאמר בכל מקום אשר יבחר ה’ וכן במקום אשר יבחר. וכן כאן אל המקום אשר יבחר. הלא המקום הזה הוא בירושלים? ויש להעיר וכי משה רבינו ע”ה לא הי’ יודע כי המקום ההוא אשר יבחר הוא יהי’ בהר הקודש בירושלים ולמה לא פירש איפא הוא? הלא המקום הזה כבר הוכן מאז מעולם ע”י האבות הקדושים אברהם קראו הר יצחק קראו שדה יעקב קראו בית אלהים. הול”ל כי המקום אשר יבחר יהי’ בהר הקודש בירושלים?
והנה זה הענין והטעם שנתעכב בנין הבית בתחלה אחרי ביאתם של ישראל לארץ יותר מארבע מאות שנה. הלא הרבה מצות וחוקים ומשפטים התלויות בארץ ובבנין בהמ”ק למה לא עלה בלב כל השופטים שקדמו להם לבנות הבית לשם ה’ עד בימי דוד? אך הענין הוא כי עד העת ההיא לא מלאו התפלות והרצונות של בני ישראל לבנין הבית….וזהו כאשר מלאו הרצונות של כל ישראל על בהמ”ק מיד נודע להם המקום בירושלי’ וזהו פירוש שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך. פי’ שכולם רוצים ומצפים לבית ה’ עי”כ מיד נודע לי המקום ומיד עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים וגו’ ששם עלו שבטים וגו’ כמ”ש מכל שבטיכם וגו’. והנה זה הוא ביאור הכתוב כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ מכל שבטיכם. רצונו לומר, אף אם אמנם כי המקום הזה הוא ידוע שיהי’ בירושלים ולא יבחר במקום אחר. מ”מ גם שמה הנה א”א לבנותו עד אשר יבחר ה’ כל התפלות והרצונות מכל שבטיכם שיהיו ראוים לבנותו להם ולהשרות שכינתו בתוכם” (תפארת שלמה – ראה)
מתוך דברי התפארת שלמה ניתן לענות על שאלה נוספת שפתחנו בה. לפי דבריו, תופסת המילים ‘מכל שבטיכם’ המופיע בתוך תיאור מקום המקדש, (‘כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה’) בא ללמד שברגע שכל שבטיכם ירצו את המקדש- תכף ומיד ובאת שמה. שימו לב לציטוט: ‘שיהיו ראוים לבנותו להם ולהשרות שכינתו בתוכם’. אנחנו נדרוש, נבנה וה’ ישרה שכינתו’
- האם מספיק שאנו נרצה, או שצריך נביא?
הרב קוק נדרש לעניין הדרישה מכיוון אחר. בשו”ת ‘משפט כהן’ הוא נשאל האם יש צורך בנביא כדי למצוא את ‘המקום’ המדוייק שבו צריך לבנות את המקדש?
“ואע”פ שכל אלה הדיוקים נעשו ע”פ נביאים צריכים לומר, דאע”ג דבכל עניני תורה קיי”ל לא בשמים היא, . . . ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה . מ”מ כל אלה הדברים אינם נוגעים להסידורים השייכים לבנין בית המקדש, שע”ז שנינו מפורש בברייתא דספרי פרשת ראה, עה”פ לשכנו תדרשו ובאת שמה, . . . כ”א אל המקום אשר יבחר ד’ וגו’ על פי נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת”ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצוא ואח”כ יאמר לך נביא, ואח”כ אמר שם מנין שלא תעשה אלא ע”פ נביא שנאמר ויאמר גד אל דוד וגו’ הקם לד’ מזבח בגורן ארונה היבוסי הרי שחידשה כאן תורה, שעניני המזבח מסורים הם לנבואה, אחרי דרישה ע”פ תורה, או דרישה ע”פ נבואה, לפי הגי’ של דרוש ע”פ נביא, שזהו כפי מה שאמרנו חידוש גדול … ואין זה נכנס כלל להכלל של אלה המצות אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של לא בשמים היא. …. אלה הם ענינים של גילויים מן השמים בענין רוה”ק, וכבר ידוע שאע”פ שנחתמה הנבואה מ”מ רוה”ק לא נסתלקה מהראויים לה בכל דור, וכמ”ש הרח”ו ז”ל בשער הקדושה, וכד’ תנא דב”א דהכל לפי מעשיו רוה”ק שורה עליו, א”כ י”ל דחשוב ראוי לכך, וממילא הוי ג”כ ראוי לפנים.. דלא בציר עלמא מל”ו צדיקים, כסוכה מ”ה ב’, ויגלה לנו ע”י איזה צדיק הראוי לכך . . .”( משפט כהן – שאלה צ”ב)
על פי הרב קוק התהליך למציאת ‘מקום המקדש (והמזבח)’ הוא כזה. תחילה דרוש על פי התורה. אך אח”כ חייבים נבואה. (למרות שבשאר המצוות אין מסתמכים על נבואה ולא בשמים היא). ושמא תשאל- הרי אין כיום נביאים?- מחדש הרב קוק, שבכל דור ישנם תלמידי חכמים שיש להם רוח הקודש. וגם מדרגה כזו מספיקה.
שנזכה לחזור במהרה ‘לראות במקום’ ולא רק ‘לראות את המקום מרחוק’
” עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ”
(דברים י”ד)
מצוות מעשר שני הינה מצווה מעניינת. בניגוד לשאר התרומות והמעשרות המגיעים לכהן או ללוי, (או שחלקם עולה על המזבח במעשר בהמה), את מעשר השני את שומר ל…עצמך.
התנאי היחיד הוא לאכול אותו בירושלים. מתוך כך נבין את משמעות מצוות מעשר שני.
לליל שבת – דיני המצווה
לפני הכל נלמד כיצד מעשרים ‘מעשר שני’. אנו נלמד מתוך לשונו של ‘ספר החינוך’ המקביל ברובו לפסיקתו של הרמב”ם בעניין:
“להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמטה. כלומר, אחר שנפריש מעשר ראשון הניתן ללוים שנפריש עוד מעשר אחר, ועל כן הוא נקרא שני. וזה המעשר הוא דינו שיאכל בירושלים, ועל זה נאמר (דברים יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום ולא נוכל שאתו שם רק בטרח גדול ובהוצאה מרבה, שנפדה אותו ונעלה דמיו בירושלים ונוציאם שם בצרכי אכילה ושתיה לבד. ובאר הכתוב כמו כן, שהפודה מעשר שלו שצריך להוסיף חמש בדמים כלומר, שאם הוא שוה ארבעה דינרים שיאכל במקומו חמשה דינרים בירושלים, ועל זה נאמר (ויקרא כז, לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו” (ספר החינוך מצווה תע”ג)
אם כן, למדנו:
- יש להפריש מעשר שני מדאורייתא ב’דגן, תירוש ויצהר’. (שאר הפירות, הירקות והקטניות, יופרשו מהם מדרבנן).
- המעשר נקרא ‘שני’, כיוון שמופרש מעשר נוסף, לאחר מעשר ראשון. אך בניגוד למעשר ראשון המופרש בכל שנה, את ה’מעשר השני’ מפרישים בארבעה שנים מתוך שבעה (א, ב,ד, ה – מפרישים. ג, ו – מפרישים במקום מעשר עני. ובשנת השמיטה – אין מפרישים.)
- את פירות מעשר השני מצווה לאכול בירושלים בטהרה. אך אם קשה להביאם לירושלים ניתן לפדותם בכסף, אך להוסיף עליהם ‘קנס’ עוד חמישית מהסכום. (זאת כיוון שיש עניין דווקא בפירות עצמם וכן ‘כדי לעטר את ירושלים בפירות’. אז אם ראיתם משפחה עולה לירושלים עם סל מלא ענבים, לא בטוח שאלו ביכורים, יתכן שזה מעשר שני, אותו תאכל המשפחה עצמה בירושלים).
- בכסף שיש לנו חייבים לקנות ‘אכילה ושתיה בלבד’.
לסעודת שבת – מעשר שני כיום ובזמן המקדש
האם ניתן לקיים כיום את מצוות מעשר שני, והאם היא תלויה בבית המקדש? נמשיך ונראה את דברי ‘ספר החינוך’ ואת לשונו השונה של הרמב”ם:
“ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם וירושלים בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה” (ספר החינוך, שם).
לפי ספר החינוך, אין צורך במקדש ודי שירושלים תהיה ביישובה וישראל על אדמתם (כמו המצב כיום!!). כמובן, שאין זה סותר תנאי אחר, והוא אכילה בטהרה. לכן בפועל לא נוכל לאכול מעשר שני. (אף שהראשונים מביאים פתרון מסויים לאכול אותם בטומאה ,על ידי כך שניזהר שהם לא ‘יוכשרו לקבל טומאה’ – אך אין כאן המקום להרחיב).
הרמב”ם מביא סגנון אחר, ומסובך יותר:
” מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו’ ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית” (הלכות מעשר שני ונטע רבעי לרמב”ם, פרק ב’).
מה הכוונה? מצד אחד אומר הרמב”ם שהמצווה נוהגת ‘אף שלא בפני הבית’. כלומר גם ללא בית המקדש. מאידך, הרמב”ם פוסק על פי הגמרא, שא”א לאכול את המעשר שני ‘אלא בפני הבית’.
הלשון קשה ביותר. זה כאילו נאמר: ‘אני נותן לך מהבסילי שלי, אך אסור לך לאכול ממנו’.
– נצטרך לאמר שלושה שלבים במצווה. ההפרשה– שמתקיימת גם כיום (לפי הרמב”ם מ’מידת חסידות’, ולפי ראשונים אחרים ‘מדרבנן’, זאת משום קמהרה יבנה מקדש’ ונזכור את ההלכות).
שלב שני מעלים אותו לירושלים, את זה ניתן לעשות כ’שירושלים בבניינה וביישובה’. כאן אנחנו ממש קרובים למציאות של ‘מהרה יבנה המקדש’ וצריך כבר להתרגל להעלות את הפירות לירושלים. (אך לא נאכל אותם, בדיוק כפי שאיננו אוכלים אותם כיום). אך את השלב השלישי, האכילה עצמה, לא ניתן לעשות אם אין מקדש. אכילת פירות בטהרה ובקדושה, ועל ידי כך לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים’, יכולה להתקיים רק כשהמקדש מקרין על שהותנו בירושלים.
הסבר נוסף, אותו נרחיב המשך קשור לעובדה שכשיש מקדש, אנו מצוויים לעלות שלוש פעמים בשנה לירושלים, והמעשר הוא ‘קופת החסכון’ לזמן שהותנו בירושלים. כך משמע מהלכה אחרת:
“מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה, לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת, חֻלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, מַעֲשֵׂר. וּבִשְׁאָר (כָּל) יְמוֹת הַשָּׁנָה, חֻלִּין” (משנה מסכת שקלים פרק ז’, ב’)
המשנה דנה במטבעות שנמצאו בירושלים, כאשר החשש הוא שמא הכסף הוא בקדושת מעשר שני. אם כן, אזי צריך להקפיד לקנות איתו דווקא אוכן או שתיה ולאכלו בטהרה. לכן הולכים אחר הרוב. רוב הכסף איתו קונים קרבנות הוא מכספי מעשר שני, וכך רוב הכסף שנמצא ב’שעת הרגל’.
מכאן נראה כיצד המצוות שלובות אחת בתוך השניה, והתורה ‘חשבה על הכל’. למעשה מצוות מעשר שני היא ‘קופת חסכון’ שהתורה מאלצת אותנו להכין כדי שתמיד יהיה לנו כסף לשהות בירושלים או לרכישת קרבנות בזמן העלייה לרגל.
מימלא, אם אין מקדש, הצורך הזה מתייתר ואזי מעלים לירושלים, אך לא אוכלים. שתרגיש את החסרון!
לסעודה שלישית – עוד עניין במעשר השני
מתוך ההבנה העלנו, ניתן להבין עוד שתי הלכות:
- חייבים להשאיר מתנות לאורחים, אבל גם אין ברירה:
“תַנְיָא, אֵין מַשְׂכִּירִין בָּתִּים בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן שֶׁלָּהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַף לֹא מִטּוֹת. לְפִיכָךְ עוֹרוֹת קָדָשִׁים, בַּעֲלֵי אוּשְׁפִּיזִין נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. אֲמַר אַבַּיֵּי, שְׁמַע מִינָה – אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁבַּק אִינִישׁ גּוּלְפָא וּמַשְׁכָא לאוּשְׁפִּיזֵיהּ” (מגילה כ”ו.)
הגמרא מזכירה לתושבי ירושלים אסור להם להשכיר בתים או מיטות לעולי הרגל, כיוון ש’ירושלים לא נחלקה לשבטים’, ולמעשה שייכת לכולם. תושבי העיר אינם יכולים ‘לעשות קופה’ על חשבון מצווה שאחרים מחוייבים בה.
רבי אלעזר מוסיף, שהמארחים בכל זאת ‘נוטלים בזרוע’- בכוח, את העורות מן הקרבנות. לעומתו, אביי מעדן את הנ”ל ואומר שזה ‘אורח ארעא’= דרך ארץ להשאיר את הכלים והעורות שהשתמשנו בהם במהלך החג. אך למעשה אין לנו ברירה. כיוון שהעורות נקנו בכספי מעשר שני, ואף הכלים שבשלנו בהם בלעו ‘מעשר שני’, אין ברירה, אלא להשאיר אותם בירושלים….
- מי שאין לו שטח חקלאי – פטור העלייה לרגל: במסכת פסחים מופיע הלכה מוזרה, (שאמנם לא נפסקה להלכה ברמב”ם):
“אָמַר רַבִּי אַמִי, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע, עוֹלֶה לְרֶגֶל, שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, אֵינוֹ עוֹלֶה לְרֶגֶל” (פסחים ח:)
וכי מה זה תלוי ב’יש לי קרקע’? האם אדם שאין לו שטח חקלאי לא יצטרך לעלות לרגל. אמנם הגמרא לומדת את הנ”ל מן הפסוק: ‘לא יחמוד איש את ארצך’ ומכאן שמי שאין לו ‘ארץ’ פטור, אך מה הקשר?
על פי ההבנה שלנו, אפשר לאמר שמי שאין לו שטח חקלאי, אין לו פירות. ומי שאין לו פירות לא מפריש מעשר שני. ומי שלא מפריש מעשר שני- אין לו כסף לשהות בירושלים. אז אדם כזה ודאי שיכול לעלות וחגוג בירושלים, אך לא נכריח אותו לעלות במידה ואין לו את האמצעים הדרושים.
מעשר שני – לא רק בשלושת הרגלים:
בניגוד לאמור לעיל, צריך לזכור שמעשר שני אפשר להעלות לירושלים במשך כל השנה. (כמו הביכורים שלא תלויים דווקא בחג ספציפי). ספר החינוך מסכם את כל הרעיון שלנו, ומביא את הטעם לצורך לעלות לירושלים ולהטען בקדושה, כמאמר הפסוק ‘למען תלמד ליראה’.
” משרשי המצוה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלהים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, ובן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות: ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תימלא הארץ דעה את ה’. כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שבן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם בשבוע ילכו הכית וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובוקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם, אנשים ונשים וילדים מוזהרים ועומדים ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון, ויזכו למה שכתוב [ויקרא כ”ו, י”א – י”ב] ונתתי משכני בתוככם וגו’ והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים:
” כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר “ (דברים י”ב)
פרשת ראה מרובה במצוות. מעבר להנחיה הכללית לשמוע אל החוקים ואל המשפטים ומתוך כך לזכות בברכה, המשותף למצוות היא ההכנה לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל מתקדם אל הארץ ואל המקדש והא מקבל מערכת מצוות נוספת המותאמת לארץ ולמקדש. אולם דווקא כאן נדרשת התאמה לעובדה שהעם לא יהיה סמוך תמיד למקדש כפי שהיה רגיל. ובכל זאת הוא נדרש להמשיך להיות ‘עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה’. כאן יבואו לידי ביטוי מצוות אכילת בשר תאווה (אותה למדנו במקדש בפרשה לפני שנתיים) ומצוות העלייה לרגל, כדי להתמלא בכל פעם מחדש.
המדרש שלנו מדלג כבר למדרגה נוספת. מציאות שהשפעתם של הארץ והמקדש ‘מתרחבות’ מעבר לגבולותיהם.
דברים רבה ד’, י”א
” כי ירחיב ה’ אלהיך – אפשר שהקב”ה מרחיב את ארץ ישראל? א”ר יצחק: המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא. כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות .. כשישרה אותה הקב”ה, שנא’ (ישעיה מ) ‘כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה’, אותה שעה היא מודעת מה היא.
דבר אחר: ‘כי ירחיב’- רבנן אמרי: מדבר בירושלם. מי יכול לראות שלותה של ירושלם כשירחיבנה הקב”ה ! א”ר שמעון בר נחמן: למה הדבר דומה למדינה וכו’. (מלאכי ג) ‘וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות’. ‘הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם’ (שם) ‘הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה’ צבאות’ (זכריה א) ‘לכן כה אמר ה’ שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה’ צבאות וקו ינטה על ירושלים עוד קרא לאמר כה אמר ה’ צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה’ עוד את ציון ובחר עוד בירושלים’ (שם ט) ‘גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות”
מה לשים לב בקריאת המדרש:
- המדרש מנסה לבאר אחרת את פשט הפסוקים ‘כי ירחיב ה’ את גבולך’, והוא דורש זאת כנבואת נחמה.
- על פי ההסבר הראשון מדובר בארץ ישראל שעתידה להתרחב. וכי תשאל, אומר המדרש, כיצד יכול הארץ להתרחב הרי גבולותיה ברורים? הקב”ה יישר את ההרים והגבעות.
- המדרש אף ממשיל זאת למגילה מקופלת. כל עוד המגילה סגורה איננו יודעים את גודלה האמיתי.
- בהסבר השני מדובר בירושלים. שהיא עתידה להתרחב. כאן, בניגוד להסבר הראשון, מבאר המדרש שאין מדובר ברוחב פיזי, אלא ברוחב רוחני. אותה הוא ממשיל לירושלים בשלוותה.
- רבי שמעון במדרש מביא תחילה של משל שאינו ממשיך. האם נוכל לשחזר את הסוף?
- בסוף המדרש מובא לקט של פסוקי נחמה המתארים את ‘שלוותה של ירושלים’. כשמשותף לכולם שהקב”ה או שליחיו (מלאכי, אליהו, עני ורוכב על חמור, מלאך הברית) יוצרים את השינוי במציאות.
חלק א’: ארץ צבי
בחלקו הראשון של המדרש, מתייחס הפסוק לארץ ישראל שעתידה להתרחב. כאן מדובר ברוחב גשמי. כלומר שהארץ תוכל להכיל יותר ממה שהיא מכילה היום. דבר זה מזכיר מדרש אחר:
“ארץ צבי” כתיב בה – מה צבי זה, אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא” (גיטין נ”ז.)
המדרש מבאר מדוע נקראת ארץ ישראל ‘ארץ צבי’ (בדניאל י”א, וירמיהו ג’). כאשר מפשיטים את עורו של הצבי ומנסים להכניס את כל בְּשר הצבי לתוך עורו, מגלים שהדבר בלתי אפשרי. כך ארץ ישראל, בזמן שעם ישראל יושב עליה- יש בה רווח (‘רווחא’) ולעומת זאת שאיננו על אדמתינו- היא קטֵינה (‘גמדא’). כיצד אם כן, ‘מחזיק המעט את המרובה’? המהר”ל מבאר זאת כהמשך למשל הצבי.
“ותדע עוד כי הצבי נקרא ‘צבי’ גם כן מלשון ‘צבי ופאר’, והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת “ארץ ישראל” . לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר” (נצח ישראל למהר”ל, פרק ו’)
המהר”ל מבאר שעצם ישיבתם של עם ישראל על אדמתם ‘מרחיבות’ את הארץ. זאת כשם שהצבי כל עוד יש בו חיוּת, העור מצליח להימתח ולהתרחב. עצם נטילת הנשמה יוצרת את הכיווץ של העור, ובאותה מידה נטילת הנשמה של הארץ- קרי, עם ישראל- יוצרת את חוסר היכולת להכיל בה את מה שראוי לה. “נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ” (ישעיהו מ”ב). לכן, אומר המהר”ל, נקראת הארץ ‘ארץ ישראל’. כיוון שעם ישראל, הוא הנותן חיים לארץ. בספר אפיקי ים (האדמו”ר מסלוצק, חי בוילנא לפני שמאה שנה), מוסיף על דברי המהר”ל ומבאר שככל שיש יותר שכינה- הנובעת אף היא מכך שעם ישראל יושב בארצו – ישנה פחות גשמיות. ממילא ככל שאנו מתקרבים אל הקודש ואל הקדושה, ישנה פחות שימוש במונחים גשמיים של ‘מידה’, ‘מקום’, ‘זמן’ וכדומה.
“והוא שמצינו בדברי רז”ל בכמה מקומות, ארץ ישראל נקראת ‘ארץ צבי’. מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו וכו’ (גיטין נז ע”א), שהקדושה עליונה בתוכה עד שאינה תחת מקום גבולי וגשמי, שכל דבר גשם הוא תחת המקום ותחת הזמן. וכל גשם יש לו מדה וגבול שאין יכול לסבול במקומו רק לפי ערך מקומו וגבולו, אבל א”י מצינו שמקום מועט הי’ מחזיק בה המרובה. שהרי אמרו (אבות ה ה) מעולם לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו’, וכל מקום שהי’ הקדושה בו יותר הי’ יוצא יותר מגדר המקום, שהרי א”י בכלל קטנה היא שהרי עתה שנסתלק ממנה הקדושה הגדולה שהי’ בה תחי’ היא קטנה במשכה, ואעפ”כ בהיות ישראל בארצם הייתה ת’ פרסה וכו’ וגם הייתה מחזקת בה עיירות רבות יותר מערך המקום, וכמ”ש בהר המלך שהי’ לינאי המלך ס”ר עיירות וכו’, וירושלים עיר אחת כל ישראל הי’ בה ברגל ולא אמר צר לי וכו’, כי קדושתה הייתה יותר ששם התורה כי מציון תצא תורה וכו’, ומקום בהמ”ק ששם לשכת הגזית שמהם יוצא תורה היה הנס יותר עומדים צפופים ומשתחווים רווחים בי”א אמה וכו’, ומקום ארון שבו הלוחות שנתנו בסיני אין להם מקום כלל כמ”ש (ב”ב צט ע”א) מקום ארון אינו מן המדה. והטעם שבתורה נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה וכו’ שהיא נובלות חכמה שלמעלה והוא נקודה מחשבית שאין לו מקום ולא מדה וגבול. ” (ספר אפיקי ים, על בבא מציעא פ”ה.)
ה’אפיקי ים’, מביא דוגמאות רבות, שבמקום של קדושה אין משתמשים בחישובים גשמיים. כך בירושלים ‘לא אמר אדם צר לי המקום’, במקדש ‘עומדים צפופים ומשתחווים רווחים’ ובקודש הקדשים ‘מקום הארון אינו מן המידה’. בהמשך הוא מבאר שאף התורה ‘ארוכה מארץ ורחבה מיָם’. כיוון שהיא הרבה יותר מסך דפיה ועמודיה. על פי זה נבין גם את המשל במדרש שלנו, המתאר מגילה שכל עוד היא סגורה אין עומדים על אורכה. ניתן להסביר שגם כשהיא פתוחה היא מכילה הרבה יותר מכמות העמודים, האותיות והמילים שבה. המסר, התורה שגנוזים בה ערכם לא יכול להמדד.
כך נבין מושגים נוספים בעולם הקדושה. ארץ ישראל היא הרבה יותר ממספר הקילומטרים שבה, עם ישראל הוא לא רק אוסף של מיליוני אנשים, והמקדש הוא לא רק מבנה מפואר וכלים רבים וכדומה.
ישנם מושגים שאין ניתנים להגדרה מוחשית כיוון שהם הרבה יותר מזה.
חלק ב’ – מי יביא את שלוותה של ירושלים?
על פי המהלך שראינו עכשיו אין סתירה בין החלק הראשון לחלק השני של המדרש. אלא ככל שמתקרבים יותר אל הקודש ה’הרחבה’ יותר גדולה. בחלק השני של המדרש מופיע משל שכל שנשאר לנו ממנו הוא הפתיחה: א”ר שמעון בר נחמן: למה הדבר דומה למדינה וכו’. בדרך זו רצה רבי שמעון ללמד אותנו על ‘שלוותה של ירושלים כשירחיבנה הקב”ה’. כדי לנסות להתחקות אחר המדרש נראה מימרא אחרת של רבי שמעון בר נחמן:
“אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב”ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם .. ועבר על צוויו. אמר ליה הקב”ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו מיד סלק הקב”ה שכינתו לרקיע הראשון …כיון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים ירד הקב”ה מן רקיע שביעי לששי עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח ירד מששי לחמישי כו’ (שם) עמד משה והורידה לארץ שנאמר (שמות יט) וירד ה’ על סיני וכתיב (שיר ה) באתי לגני אחותי כלה אימתי כשהוקם המשכן:” (תנחומא נשא ט”ז)
אם כן מעשינו הרעים מרחיקים את המלך, ומעשינו הם שיחזירו את המצב לקדמותו. אולי זהו המשל שנעלם. כשבמדינה נמצא המלך, המדינה בשלוותה. אך אם המלך נתרחק לשבעה רקיעים, נוצר תהו ובהו במדינה. רבי שמעון בר נחמני דרך המדרש מבארים לנו מה הכוונה ‘כי ירחיב ה’ את גבולך’. ישנו מצב שמי שיעשה את העבודה זהו הקב”ה או אליהו מלאך הברית, או המשיח כשיבוא רוכב על חמור. אך ישנה מציאות שאנחנו ‘מורדים’ את השכינה חזרה לביתה. אולי בהמשך המשל הנעלם מופיעים בני העיר שהולכים ומחפשים את המלך או בונים לו את ביתו מחדש. אם אתם ‘שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם’ אז ‘יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ’. כפי שמבאר השל”ה:
… זה יתבאר עם מה שאמר במדרש ‘ אמר ר’ שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב”ה את העולם, נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כו’. והמאמר ארוך ולא העתקתי אלא הצורך לענין שלנו. כבר הזכירו רז”ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד ולדוד מזמור, כששרתה עליו השכינה ואח”כ התעורר זהו מזמור לדוד, וכשהוא התעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה זהו לדוד מזמור. וזוהי המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות, כמו שנאמר (מלאכי ג, ז), שובו אלי ואשובה אליכם. מה שאין כן כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו השם יתברך אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב”ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בשמות רבה (מה, ו) וחנותי את אשר אחון, הראה הקב”ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר, האוצר זה של מי הוא, והוא אומר, של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו’, וכן בכל אוצר ואוצר. ואחר כך ראה אוצר גדול, אמר, האוצר הזה של מי הוא, אמר ליה, מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חסד חנם ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו. וזה הענין של התעוררות מלמטה למעלה שייך עתה בזמן הזה שעלתה השכינה למעלה וצריכין אנחנו להתעורר מלמטה שתשוב אלינו. אבל אדם אילו לא חטא היה השכינה בתחתונים ולא זזה השכינה מהם, והיה מקויים ושכנתי בתוכם בתוכם ממש, ולא היתה הפעולה רק להתרבות האור כמדליק נר מנר, וכן יהיה לעתיד כמו שנאמר (יחזקאל מג, ט), ושכנתי בתוכם. (השל”ה לפרשת נח, תורה אור, א’)
(דברי השל”ה הובאו כהסבר להבדל בין ה’פרו ורבו’ שנאמר לאדם הראשון, ל’פרו ורובו שנאמר לנח’. השל”ה מבאר שלאחר חטא אדם הראשון כדי לצור את הקדושה אנו צריכים להשתמש גם בכלים הגשמיים שלנו). השל”ה מבדיל בין ‘מזמור לדוד’ לבין ‘לדוד מזמור’. לפעמים שרתה עליו שכינה ואז החל לזמר (מזמור לדוד), אך המעלה הגדולה יותר היא שדוד התעורר מעצמו ובזכות זה ידע שכינה. זאת כיוון שהקב”ה רוצה ש’שובו אלי’ ובזכות זה ‘ואשובה אליכם’. כדי להבהיר את העניין מדגיש השל”ה שיש הבדל בין מתנת חינם וחסד, לבין מתנה שאתה ראוי לה. והא מסיים בפסוק מיחזקאל שם נלמד שאם אנחנו הפועלים לבניין המקדש, אזי השכינה לא רק שתבוא, אלא תעמוד לעד ולעולם.
“עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם: אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת” (יחזקאל מ”ג, ט-י”א)
דרך ארוכה עשה המדרש. מפשט הכתובים המדברים על ‘ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר’, לבין ההבטחה שעתיד הקב”ה לשכון בתוכינו לעולם. הסוד הגדול טמון במשל הנעלם של רבי שמואל בר נחמן. ‘נתאוה הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים’. המצב הטבעי הוא שיראל שרויים על אדמתם והקב”ה שוכן בתוכנו. במצב כזה, אפילו דבר הנראה כמו הביטוי הכי גשמי שיש, יש לו מקום. נבואות הנחמה כוללת גם ברכה גשמית ‘עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב’ יחד עם ‘וְנִחַם ה’ עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בירושלים’. השאלה מתי זה יבוא. האם ‘וחנותי את אשר אחון’, כירצה הקב”ה לשוב, ואז אנחנו נתעורר. או ‘הגד את בית ישראל ומדדו את צורת הבית’ ואז ושכנתי בתוכם לעולם’.
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress