" וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ"
(בראשית כ"ז)

לליל שבת
הפעם הראשונה שאנו מוצאים את החרב בתורה היא כאשר גירש הקב"ה את האדם מגן עדן:
" וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת
הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחיים" (בראשית א').
כאן לראשונה מתגלה החרב המרחיקה אותנו מן החיים. הפעם באופן עמוק יותר מ'עץ החיים'. ראינו כבר
בעבר, שהמציאות של 'גן עדן' הייתה מציאות דומה לקודש הקדשים. מקום שבו קרבת הקב"ה בשיאה. 'קול
ה' מתהלך בתוך הגן'. מקום שלא שייכת בו המיתה. 'ואכל מעץ החיים וחי לעולם'.
לאחר החטא, חוזר האדם אל האדמה, אל מקום שבו גם המוות שולט. (באדמה סופו להיקבר). אך כל עוד
האדם חי, ביכולתו 'לעבוד את האדמה', לעבוד על 'מזבח האדמה'. (ראו רש"י בראשית). בזאת מסמל
הקב"ה לאדם שיש ביכולתו לנצח את החרב המתהפכת, ו'בחרת בחיים'. אם בגן עדן לא היה כל מאמץ, עתה
דבר זה יבוא רק ע"י עבודה ומאבק תמידי מול ה'חרב'.
בעולם הזה התורה היא 'עץ חיים'. לכן מקום מושבה הוא בקודש הקדשים הלב של 'בית חיינו'. אך לאחר
שגורשנו מגן עדן, כדי להגיע לקודש הקדשים, צריך לקחת אש ממזבח האדמה. החרב-עשו מנסה כל הזמן
למשוך אותנו מן ה'לב'.
"כי תורה היא עץ חיים שהאוכלה חי לעולם. רק שיש להט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים. וזהו חרבא
דעשו הרשע וזרע עמלק שהוא הנלחם ברפידים לרפות ידיהם מדברי תורה" (פרי צדיק, מאמר
קדושת השבת).
רעיון זה רמוז גם בפרשתינו. כאשר נכנס יעקב אומר יצחק: 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו אלוקים'. יצחק
מריח את ריח גן עדן אשר מביא עימו יעקב, וממילא מברכו בהתאם. לעומת זאת את יצחק הוא מברך רק
בדברים השייכים כאן בעולם הזה, 'שמני הארץ'. וכאן שוב מופיעה החרב המנסה לדחוק אותנו מעץ החיים.

לסעודת שבת
מכאן נבין מדוע בעיקר במזבח, מזבח אדמה, אסור להניף ברזל. כפי שמביאה התורה.
" מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ … לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ"
(שמות כ').
"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך"
(רש"י, שם)

לעומת המזבח, המסמל חיים. החרב מסמלת את המלחמה- את קיצור החיים. (ומתוך כך נבין מדוע 'הורגי מלכות, המזבח קולטם'. שיש הבנה שעצם הנגיעה דווקא במזבח או בקרנות המזבח, מצילה מדין מוות. זאת לעומת הברזל שאפילו נגיעה במזבח, כבר פוסלת אותו.)
עבודת המזבח נועדה לעשות 'שלום בין ישראל לאביהם שבשמים'. (כפי שמביא רש"י בהמשך ביאורו על
הפסוק), זאת כפי שראינו מקודם. לכן יעקב מבקש לקנות מעשו את הבכורה.שכן 'עבודה בבכורות, ואין רשע
זה כדאי שיקריב קרבנות לה'. אך עשו מזלזל בבכורה, הן מפני שאין הוא מצליח לראות את הקשר בין ישראל
לאביהם שבשמים, והן מפני שהוא אומר: "הנה אנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". וכי היה עשו בסכנת מוות
מיידי שאם לא היה אוכל מן הנזיד- היה מת? אם כך, יעקב הוא הרשע, שלא מיהר להציל את אחיו!
אלא שעשו, איש החרב, רואה רק את המוות מול העיניים. הוא לא יכול להבין כיצד התורה ועבודת המזבח
מחיים את האדם. (ומכאן נבין גם יותר טוב את המדרש שאומר שבני עשו, לא רצו את התורה כיוון שכתוב בה 'לא תרצח'). רבינו בחיי מסכם את הרעיון:
"לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנאוי להקב"ה כענין שכתוב  (מלאכי א) ואת עשו שנאתי. והנה הוא מרוחק מן המזבח. ואין הגזית עיקר האיסור כי אם הנפת הברזל וכן כתוב (דברים כז) לא תניף
עליהם ברזל, ואלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מדין התורה אבל האיסור אינו אלא כדי
להרחיק הברזל מן המזבח והוציא הכתוב הברזל בלשון חרב לפי שהוא מחריב את העולם ולכך ירחיקנו הכתוב
מן המזבח שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא נמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל אלא זהב וכסף
ונחשת, גם בבית המקדש כתוב מפורש (מלכים א ו) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"
(רבינו בחיי, שמות כ')
מעניין לציין ששנים אח"כ מגיעה מרים בת בלגא אשר מתייוונת ואף היא מזלזלת במזבח וביכולת של המזבח
לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים:
"מעֲשֶׂה בְמִרְיָם בַּת בִּילְגָה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ , וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְטוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל,
הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ , וְאָמְרָה, "לוּקוּס, לוּקוּס, עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? וְאִי אַתָּה
עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?" (סוכה נ"ו:)
וכי תשאלו, מה הקשר בין היוונים לבני עשו? ראו ברש"י על המילים 'ומשמני הארץ'. שם הוא אומר:' זו איטליה
של יוון'.
מה גרם לרש"י (ולמדרש רבה…) לקשר בין בני עשו, לבני יוון? החרב!!
"וכאשר יש חרב, יש התחלת חורבן …כי אטליא של יון שהוא הפך זה, כי בהחרב ההפך אחד יתגבר הפכו. ויש לך
להבין מה שאמר זו אטליא של יון שהוא הפך א"י הקדושה, ואמרו ז"ל (ב"ר פס"ז) הנה משמני הארץ יהיה
מושבך זו אטליא של יון"
החרב, מיסודה של 'להט החרב המתהפכת' הופכת הכל. מביאה לחורבן (שורש ח.ר.ב). לעומתה המזבח חייב
להבנות מאבנים שלמות. דווקא בירושלים. לכן אפילו נגיעה קטנה בברזל או בעיטה שתבטא את הנ"ל תפגום
במזבח ויהיה צורך במזבח חדש.

לסעודה שלישית

" וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו
כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ
מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם
וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל
גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב')

אז מה יהיה? איך זה יגמר? לאחר הפסוקים הללו, לא צריך עוד להוסיף. כדי להגיע למצב של 'וכתתו
חרבותם', יש צורך לבנות את הר ה'. אז תשוב התורה, ורק אז ישפוט הקב"ה את הגויים. ולא ילמדו עוד
מלחמה.
כך גם מביא הנביא עובדיה, בנבואתו היחידה )יש רק פרק א'(. אמנם הר עשו נמצא ליד הנגב, אך הנביא
מבין שההכרעה תבוא מהר ציון. ואז 'לא יהיה שריד לבית עשו'.

" חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּ מָה עָלֶיהָ
לַמִּלְחָמָה: הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד: זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי
יוֹרִדֵנִי אָרֶץ: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ משָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה': אִם גַּנָּבִים בָּא וּלְךָ אִם שׁוֹדְדֵי
לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: עד
הַגְּבוּל שִׁלּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּלְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ: הֲלוֹא
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו
מִקָּטֶל: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם: בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ
שְׁעָרָו וְעַל יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם: וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם
אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה: אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל
תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה: כִּי קָרוֹב יוֹם
ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ: כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם
תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ: וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם: וְהָיָה בֵית
יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְק וּבָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר: וְיָרְשׁוּ
הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת הַגִּלְעָד: וְגָלֻת
הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים
בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' המלוכה"