ימי בין המיצרים
פורענות י"ז בתמוז וט' באב
ניצוצות מתורת הבית גנזי

בשלהי מסכת תענית מובא חמישה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז וחמישה דברים שאירעו בתשעה באב. בפשוטו משמע שמה שאירע בי"ז בתמוז היה משום שורש החטא שישראל חטאו ביום זה היה בעשיית העגל, ומה שארע ביום תשעה באב הוא מחמת שורש חטא המרגלים שהיה ביום זה, וכמו שהובא בחז"ל "אתם בכיתם בכיה של חנם תבכו בכיה של אמת". ובעניין מה שאירע בבית המקדש בימים אלו בעיקר הוא מה שבי"ז תמוז הובקעה העיר ובוטל התמיד ובתשעה באב נחרב הבית. ויש לבאר שני דברים אלו שהם אחד, שהרי הובקעה העיר הוא הכנה לחורבן הבית וכן ביטול התמיד, איך זה מתחלק ואיך זה שייך לשרשי העבירות שנעשו ביום זה חטא ע"ז בעשיית העגל וחטא המרגלים באר"י ששניהם הביאו את חורבן הבית, ובכל זאת זה מתחלק לשני פרקים ובשתי בחינות.
יראה הביאור בזה על פי שביארנו במקום אחר שיש שני דברים בעניין קדושת המקדש. האחד שהוא מקום קדוש להקרבת קרבנות יחיד וקרבנות צבור, והשני שהוא מקום קדוש שבו השראת השכינה ונקרא בית ה'. וחלוקים ביסוד קדושתם ואינם תלויים זה בזה, וכן מבואר בספר הבתים לחד מקמאי הראשונים רבי דוד הכוכבי, שכתב בריש ספרו בית תפלה וז"ל,
מצות עשה לעשות מקדש, שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועניין מצוה זו היא שנצטוינו לבנות בית לה' אלקינו לראות שם ברגלים כמו שכתב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך", וכן יהיה בית זה מוכן לתפלה ולתחנה לכל ישראל.
והנה לא הזכיר כלל שמצוה לבנות מקום הקרבת קרבנות וכמו שהעיר שם המגיה, ורצה לומר שעיקר המצוה היא בית לה' ומקום הקרבה נקרא הכשר מצוה.
אולם בספר המצות שלו (מצוה י"ט) כתב בעניין מצות בנין המקדש:
לבנות בית הבחירה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לשון הרמב"ם במצוה זו ציונו יתעלה לבנות בית העבודה בו תהיה ההקרבה והבערת האש ואליו תהיה ההליכה והעלי' לרגל והקבוץ בכל שנה.
הרי שכאן כתב שהמצוה היא לבנות מקום קדוש להקרבה. אלא שבתוך דבריו שם כתב:
כי כונת מצוה זו היא לשני עניינים והכל שב לכוונה אחת. עניין אחד הוא לבנות בית מיוחד לעבודת ה' להמציא בו צורות וכלים וענינים יעוררו אל המציאות למען דעת אמיתות מציאות ה' ויחודו שהוא תכלית הכל והשני כדי שיהיה זה מקום מיוחד להתפלל ולעבוד ה' כי ביחוד במקום יתייחד ויעורר שכלו יותר לבוא אל אמת וידמה כאילו שכינה כנגדו.
הנה שוב גם כאן לא הזכיר אלא בית לה', וכמו שמסיים שיעקב אמר עליו בית ה'. ובהכרח לומר שהוא עצמו סבר שאין המצוה אלא בית לה' מקום שכינה, וההקרבה אינה המצוה אלא דבר בפני עצמו ששייך למצות הקרבנות ששם המקום שיכולים להקריב, ומה שכתב בתחילת המצוה הוא בשם הרמב"ם שבדבריו מבואר שגם לבנות מקום הקרבה נכלל במצוה זו.
אמנם נראה שאם שמשמע שיש בזה מחלוקת מהי המצוה של בנין הבית, אם הוא מקום קדוש להקרבה או מקום בית לה'. אבל בהכרח צריך לומר שיש בזה שני דינים ונלמדים משני פסוקים. המצוה של בנין בית לה', שאינו שייך להלכות מקום הקרבה, נאמר בפסוק בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולא נזכר אלא מקום של שכינה ובית לה' ולא נזכר בכל הפרשה עניין מקום הקרבה, וכן הביא הרמב"ם בריש הלכות בית הבחירה שמשם נלמד. ובפרשת ראה נאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה", והביא הרמב"ם פסוק זה שיש מצוה לבנות בית הבחירה בפרק א' מהלכות מלכים. והסמ"ג הביא המצוה רק מפסוק זה, כמו שכתב הכסף משנה בריש הלכות בית הבחירה. ובהכרח מתבאר שאמנם זו מצוה אחת, אבל יש בה שני דברים: מצוה לבנות בית לה', שזה נאמר בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומצוה לבנות מקום קדוש להקרבת קרבנות שנאמר "ובאת שמה והבאתם שמה. ובאמת אין בזה מחלוקת ואין בזה סתירת דברים שלכולם המצוה יש בה שני חלקים.
ואפשר גם שזה תלוי אימתי נאמר הציווי על בניית המשכן, אם קודם חטא העגל או אחר העגל. אם קודם העגל, שישראל היו כמלאכים, הרי שאין המצוה אלא לעשות בית לשכינה להמשיך משם מתן תורה, כמו שכתב הרמב"ן בריש פרשת תרומה שהיה זה צווי להמשיך מתן תורה ומקום שכינה כמו בסיני. לשיטתו, שזה נאמר קודם החטא ולא היה אז צווי של הקרבת קרבנות, וכמו שיהיה לעתיד לבוא שכל הקרבנות בטלים. אבל שיטת האומרים שהציווי היה לאחר החטא, נוספה בזה גם בחינת מקום קדוש להקרבת קרבנות. לכן באו כאן שני פסוקים, האחד בפרשת תרומה שאז קודם החטא לא היתה המצוה אלא להקים בית לשכינה כהמשך למתן תורה, והפסוק בפרשת ראה שמדובר אחר החטא והוא בא להוסיף שיש בזה מצוה גם משום מקום קדוש להקרבת קרבנות. על כל פנים לפי כולם אחר החטא יש במצוה זו שני חלקים: הקמת בית לשכינה והקמת מקום קדוש להקרבה.
ויסוד זה יש להביא מדברי יעקב אבינו שהוא אשר נתן למקדש שם בית לה', כמו שאמר "אין זה כי אם בית אלקים", וקרא למקום בית א-ל, ומלשון הפסוק משמע שלא ידע מזה שהרי אמר "אכן יש ה' במקום הזה", וברש"י: "אילו ידעתי לא ישנתי", והיינו משום מורא מקדש. ולפי דרשת חז"ל יעקב אבינו הגיע לחרן ואמר: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי?", ולכן חזר לשם. והנה מקום שהתפללו אבותיו אברהם ויצחק ידע שהוא מקום שבו היתה העקידה ושבו הקריבו אדם הראשון ונח קין והבל הקרבנות שלהם, והרי ידע שהוא מקום קדוש של קרבנות ותפלה ומכל מקום ישן שם, ואיך אמר אילו ידעתי לא ישנתי?
בהכרח לומר שאמנם ידע שהוא מקום קדוש להקרבת קרבנות, וכן לתפלות של האבות במקום קרבנות תיקנום, אבל לא ידע שהוא בית ה' מקום ישיבת השכינה שם. לכן אם זה רק מקום קדוש להקרבה אין על זה דין מורא מקדש, אבל אם זה גם בית לה' יש על זה את הדין של מורא מקדש שאסור לו לישן שם. וזה מה שאמר: שזה בית אלקים לא ידעתי ולכן ישנתי, אבל אילו ידעתי שזה גם בית אלקים לא הייתי ישן שם משום מורא מקדש. וכן יש להוכיח מהגמרא (יבמות דף ו') שדין מורא מקדש נובע רק מכך שהוא בית ה' ולא ממה שהוא מקום קדוש להקרבה, שזה אינו מחייב דין מורא מקדש. שכן אמרו שם: "לא ממקדש אתה מתירא אלא מי שצוה על המקדש". ואינו מובן מה הכוונה שממקדש אתה מתירא, אכן הכונה לא מזה שהוא מקום הקרבת קרבנות יש דין יראה אלא ממי שצוה על המקדש, מכך שיש בו מקום שכינה ובית לה', ואלו דברי יעקב אבינו.
עכ"פ נלמד מכל זה ששני דברים יש במקדש: קדושת מקום הקרבה וקדושת בית לה'. והנה מצינו דיני קדושה מיוחדים בירושלים ודיני קדושה מיוחדים בארץ ישראל. דיני קדושה מיוחדים בירושלים הוא מה שמותר לאכול בתוך החומות קדשים קלים ומעשר שני, ודיני קדושה מיוחדים בארץ ישראל שיש בה מצוות ישיבה וכן חיובי תרומות ומעשרות. והנה זה פשוט וברור שהקדושה המיוחדת שיש בירושלים נובעת ממה שיש בה את מקום המקדש ומתפשט ממנו קדושה מיוחדת על ירושלים, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה שקדושת מקדש וירושלים היינו הך, ואף אם קדושת אר"י לא קידשה לעתיד לבוא אבל קדושת ירושלים תלויה בקדושת המקדש שקדשוהו לעולם, וקדושת הארץ כיון שנלקחה מידיהם בטלה קדושתה.
אבל נראה שגם קדושת הארץ שורשה מקדושת המקדש, אלא שאין זה דבר דממילא, כי ירושלים ממילא התקדשה עם המקדש ואם הוא קודש לעולם גם ירושלים כך, אבל קדושת הארץ היתה תלויה בכבוש כל ישראל שימשיכו מן המקדש קדושה לארץ וזה לא נעשה ממילא, ולכן לא התקדשה לעולם רק לשעתה. לא המשיכו בה קדושת עולמים, אבל זה ברור שכל מהות הקדושה שיש בארץ ישראל היא ממקום המקדש. וכן נראה מדברי משה רבנו שביקש "אעברה ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון", הרי שקשר הכל בלבנון הוא בית המקדש.
אכן נראה שחלוקים ביסוד דינם הקדושה המיוחדת שיש בירושלים מן המקדש, מאשר הקדושה המיוחדת שיש בארץ ישראל מן המקדש. כפי מה שהתבאר יש שני דיני קדושה במקדש, האחד מקום קדוש להקרבה והשני מקום שכינה ובית ה'. מה שיש קדושה מיוחדת בירושלים שהוא לעניין קדושת קרבנות שקדשים קלים אינם נפסלים ביוצא ויכולים לאכל אותם בירושלים נובע מקדושת מקום הקרבה שיש בירושלים, אבל קדושת אר"י נובעת ממה שיש במקדש קדושה של בית ה' ומקום שכינה וזה מתפשט על כל ארץ ישראל שהיא כמו חצרות בית ה'. והנה מצוות ישוב ארץ ישראל נובעת ממה שהיא חצרות בית ה' ולא מצד קדושת מקום הקרבה. וכן קדושה שחלה על הפירות היא מצד חצרות בית ה', וניתנים לכהנים שהם משרתי ה' מצד מקום שכינה ובית ה' חוץ ממה שיש בהם גם קדושה של הקרבת קרבנות, שעל זה ניתן להם חלק בקרבנות. וכמו שמצינו שאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וזה רק לעניין קדושת עבודה בקרבנות, אבל שאר דינים שיש בכהנים כמו ראיית נגעים ואכילת תרומת ומעשרות אין צריכים בגדים, ומשום שקדושת כהונה זו נובעת ממה שהם משרתי בית ה' לא מצד קדושת הקרבה שיש בהם ובמקדש.
ולאור כל זאת יובן למה הבקעת חומת העיר ירושלים וביטול התמיד שייכים ליום י"ז בתמוז שבו עשו ישראל את העגל, ואילו חורבן המקדש שנוסף אחר שכבר בטלו הקרבנות לפני כן נובע מחטא המרגלים שכפרו בקדושת הארץ ולכן נחרב הבית מצד מקום שכינה. בשבעה עשר בתמוז שעשו את העגל הרי עיקר כוונתם היתה הקרבת קרבנות אליו, כמו שנאמר "ויזבחו לו", ועשו בו מנהג עובדי עבודה זרה שטועים לומר שצריכים להקריב קרבנות למזלות שעל ידי זה באה השפעה שהקב"ה נתן בידם, וא"כ זה גרם שאחר זמן כשהיה המקדש בנוי והיו בו שני דינים האחד מקום קדוש להקרבה והשני מקום שכינה, התבטל על ידי חטאיהם בשנים שעבדו ע"ז חלק זה של מקום קדוש להקרבה שיש במקדש, ולכן ביום זה בוטל התמיד להורות החורבן של מקום הקרבה. וכן הובקעה העיר ירושלים, להורות על הקדושה המיוחדת שיש בירושלים שהיא מצד מקום קרבנות שיש במקדש, שהיות וחזרו על החטא של עבודה זרה נעשה העלם בקדושת המקדש מצד מקום הקרבה שהתבטלו הקרבנות וממילא אין עניין מיוחד בקדושת ירושלים.
ואחר כך בתשעה באב שלא נשארה אז אלא הבחינה של בית ה' מקום שכינה, נעשה העלם גם בבחינה זו, שזה נובע מאותו יום שכפרו בקדושת אר"י ובהכרח היה בכפירה זו גם כפירה בקדושת המקדש מצד שכינה ובית ה'. שהרי אם היו מאמינים שיש במקדש בחינה זו ממילא גם אר"י יש בה קדושה מבחינה זו, ואף שישראל היו צריכים להוציא לגילוי קדושה זו, אבל בשורש ישנה קדושה זו. ואם לא רצו באר"י הרי בהכרח שיש בזה מעין כפירה גם בקדושת המקדש מצד מקום שכינה, ולכן ביום זה נחרב הבית שהשכינה הלכה בגלות משם.
ביסוד דברינו יש להסביר פרשת פנחס בן אלעזר [שנקראת פרשה זו תמיד בבין המצרים] שלא התכהן עד מעשה הריגת זמרי, ומשמע שהיתה איזה סיבה שלא התכהן יחד עם אהרן ובניו ואחר מעשה זמרי התכהן. וצריך ביאור מה עניין הריגת זמרי לכהונה, שהרי הכהונה נובעת מבחינת החסד, שכן כהנים ממשיכים חסדים ולוים גבורות קדושות, ומעשה פנחס בהריגת זמרי היה מעשה של גבורות קנאים פוגעין בו. והרי הקב"ה משלם מדה כנגד מדה וכאן התשלום הוא חסד במקום גבורה. נראה לומר לפי דברינו שכהנים יש בהם שני דינים כמו שיש במקדש, האחד קדושה של הקרבת קרבנות ועל זה צריכים דוקא בגדי כהונה שבהם משרתים ואין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. והשני שנקראים משרתי ה' מצד בית ה' ומקום שכינה גם במה שאינו שייך לקרבנות, כמו ברכת כהנים להמשיך שכינה בישראל והרחקת טומאת נגעים מכלל ישראל וכן יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל.
והנה בחטא פעור היו שני דברים: האחד עבודה זרה של פעור שזבחו לאלהיהן, וזה פגם בקדושת המשכן מצד מקום הקרבת קרבנות. וזנות בנות מואב, שעל זה אמרו חז"ל הקב"ה שונא זימה ואין לך דבר שנאוי אצל הקב"ה יותר מבועל ארמית, ונתבאר בזה שעל ידי זה גורם ריחוק שכינה מישראל בבחינת שפחה כי תירש גבירתה. ובמעשה פעור התחלק העניין, אלו שעבדו ע"ז דנו אותם ב"ד כמו שמבואר בסוף פרשת בלק, ואילו אילו שעברו על זנות בנות מואב לא היה בזה דין ב"ד, ולכן גם אחר שדנו עובדי עבודה זרה עדיין חרה אף ה' בישראל ולא כיליתי את בני ישראל לולא פנחס שהפסיק זנות בנות מואב של זמרי. והוא כמבואר כי החטא של ע"ז שפוגם במקום הקרבה תיקנו על ידי דין ב"ד. והחטא של הרחקת שכינה ממקום המקדש לא תיקן אלא פנחס בהריגת זמרי וכזבי. והנה פנחס בהיותו בן בנו של אהרן ומגזע כהונה, היה ראוי להיות כהן מצד קדושת הקרבת קרבנות, אבל כיון שאמו היתה מיתרו עדיין היה בו חסרון שלא היה יכול להיות כהן ממשרתי בית ה' שעל זה צריכים מיוחסי כהונה. ולכן לא ניתנה לו כהונה למחצה רק להקרבת קרבנות. אולם אחר שעשה מעשה גדול זה, שהחזיר שכינה לביתה ולמקומה על ידי הריגת זמרי, ניתן לו גם חלק זה של כהונה להמשיך השראת השכינה בישראל ולכן נעשה כהן.

מדוייק בזה שישראל קטרגו ואמרו "ראיתם זה שאביו פטם עגלים לע"ז הרג נשיא מישראל", ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן. כי ישראל חשבו שפנחס לא התכהן משום שיתרו פיטם עגלים לע"ז ולכן אינו ראוי להיות בקדושת כהונה של הקרבת קרבנות, וא"כ אף שהסיר את חמתי והחזיר שכינה לישראל לבית ה' אבל להקרבה אינו ראוי, ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן לומר שמצד קדושת הקרבה היה יכול להיות גם קודם כהן אבל מה שלא היה כהן הוא מצד היחוס של יתרו שאינו ראוי להיות משרת בבית ה' בהמשכת שכינה בבית ה', ואחר שהרג את זמרי שלא כיליתי את בני ישראל בקנאתי ניתנה לו גם בחינה זו.