פרשת אחרי מות
עשרה קידושים ביום כפור
ניצוצות מתורת הבית גנזי

בסדר עבודת יוה"כ שהביא הרמב"ם מבואר שחמש טבילות ועשרה קידושין עושה כהן גדול ביום כפורים. ולדינא הקידושין הם לפני לבישת בגדים ולפני פשיטת בגדים. ועוד כתב שם הרמב"ם, עפ"י דברי הגמרא, (בפרק ב הל' ג):
"כל הטבילות האלו והקידושין כולם במקדש, שנאמר 'ורחץ את בשרו במים במקום קדוש'". ובפשוטו מבואר שדין קידושין אלו חלוק מדיני קידוש ידיים ורגליים של כל השנה, שכן אם זה היה מאותו גדר לא היו צריכים פסוק מיוחד שצריך לעשות אותם במקדש, ובהכרח שנאמר כאן דין קידוש מחודש, ולכן צריך משמעות מיוחדת שכל זה צריך להיות במקום קדוש.
והנה זה ברור שקידוש זה אינו ככל קידוש שכהן מקדש כל יום לעבודה שמכשירו לעבודה על ידי כך. ובכהן גדול שכבר קידש ידיו ורגליו בבוקר אין שום סברא שצריך לחזור ולקדש. ובהכרח שכל קידוש מוסיף קדושה מיוחדת לעבודת יו"כ, אף שאינה עבודה מיוחדת ליום זה, אבל כיוון שזה נעשה ע"י כהן גדול צריך בכל שינוי של בגדים קידוש מיוחד.
אמנם דין קידוש שלפני פשיטת בגדים אינו מובן מה עניינו, והרי הקידוש מכשיר לעבודה וכאן שהוא פושט בגדים וטובל ומקדש שוב ידיו ורגליו, לשם מה צריכים לפני פשיטת הבגדים שאין בזה שום עבודה? ביותר תמוה הקידוש האחרון שהוא עושה אחר שגמר את כל העבודות של היום בבגדי זהב ופושטם כדי ללבוש בגדי חול, לשם מה הוא צריך קידוש לפני הפשיטה, הרי אין זה ככל פשיטה שהיא לצורך לבישת בגדים אחרים, אבל כאן שלובש בגדי חול מה קידוש הוא צריך? ולומר שנתחדש בהלכות יו"כ כי פשיטת בגדים צריכה קידוש, ואין משנה אם אחר זה יעשה עוד עבודה, הוא דבר שצריך ביאור.
תחילת הדברים נראה לומר שמה שמצינו שיש עבודות שהוא לובש בהן בגדי זהב, באלו שאינם מעיקרי עבודת היום המיוחדים, אין זה כגדר עבודתו בכל ימות השנה שצריך ללבוש בגדי זהב כשהוא עובד את העבודה השייכת לאותו יום. שכן ביום יום לא די לו בבגדי כהן הדיוט, שכן מה שהוא צריך ללבוש בגדי זהב הוא משום הדין המיוחד שרק באופן זה יש בו קדושה כהונה, אבל אין שום תוספת בעבודה אם הוא עושה אותה יותר מאשר כהן הדיוט אחר. אמנם מה שהוא עובד ביו"כ, שלפי מה שמבואר ברמב"ם כל העבודות אינן כשרות אלא בו אפילו עבודת הרגילות של כל יום, מוכח שזה דין בעצם העבודות של היום שהן צריכות קדושת כהן גדול. גם עבודות אלו צריכות קדושה יתירה של כהן גדול, ואף לדברי האומרים שאין זה פוסל בדיעבד אבל לכתחילה צריכות כל העבודות להיעשות על ידי כהן גדול. כל זה מוכיח שיש דין מיוחד בעבודות היום שה נעשות ע"י כהן גדול. בטעמו של דבר יש לומר שמדברי הרמב"ם משמע שסדר העבודות של יום זה, בין העבודות המיוחדות בין העבודות הרגילות של כל יום, מצטרפות ומהוות יחד בניין שלם שנבנה באותו יום. לכן אם כי מצד העבודה הפרטית של כל אחד מהם לא חלוק דינו משאר השנה, אבל מצד הכללות של כל העבודות יחד הוא דין מיוחד שאינו יכול להיות אלא על ידי כהן גדול, ולכן אף האומרים שבדיעבד אינו מעכב ג"כ סוברים שאם לא יעשה הכהן גדול את העבודות אין כאן השלימות של הבניין מכללות העבודה, אלא שלדידהו אין שלימות הבנין מעכב בדיעבד. נמצא לפי"ז כי בגדי זהב שכהן גדול משמש בהם ביום זה ממשיכים לו קדושה מיוחדת, דבר שלא קיים בבגדי הזהב של כל השנה, ואף באותן עבודות שעובד אותן בבגדי זהב בכל השנה מכל מקום יש הוספה מיוחדת בקדושה שבאה לו ע"י הבגדים.
ויש לומר שזו הטבילה המיוחדת שיש לפני כל לבישת בגדים, והקידוש המיוחד שיש אחר כל לבישה, כיון שלא רק בגדי הלבן של העבודות המיוחדות מוסיפים לו קדושה כהונה לעבודה בפנים ובודאי צריך טבילה להתעלות לבחינה עליונה זו, וא"כ צריך גם קידוש ידים ורגלים שיתקדשו בקדושה יתירה. אלא אפילו כשהוא פושט את בגדי הלבן ולובש בגדי זהב צריך טבילה כדי לקבל קדושה מיוחדת לבגדי זהב שהוא לובש אותם, וממילא צריך גם קידוש מיוחד לפני העבודה. כמו כן מתבאר בזה שבכל פשיטה מסתלקת קדושה מיוחדת שבאה עליו מהבגדים ביום זה, בין כשהוא פושט את בגדי הלבן שיש להם קדושה מיוחדת כדי להיכנס בעבודת פנים, בין כשהוא פושט בגדי זהב שיש בהם קדושה מיוחדת לעבודות היום. לאור זה יש מקום לבאר מדוע הוא צריך קידוש ידים ורגלים לפני כל פשיטת בגדים, ואפילו בפשיטה אחרונה שאינו שוב לובש אלא בגדי חול.
הנה לפי המבואר באריז"ל ובאור החיים הקדוש כללא הוא שכל מקום שיש קדושה מיוחדת יותר מן הרגיל בעת הסתלקותה נשאר שם רשימו, ועל ידי זה יש מקום לאחיזת החיצונים שרוצים לינוק מרשימו זו וצריכים שמירה מיוחדת. וכן ביאר האוה"ח את עניין טומאת המת אחר ששרתה נשמה בגוף ונסתלקה משם ונשאר רשימו של קדושה. כמו כן מבואר בספרים הקדושים את ענין טומאת הלידה, שזה משום הסתלקות הקדושה שיש לולד בעודו עובר בבטן אמו, וכיוון שנשאר רשימו לכן קיימת התאחזות החיצונים. והנה אותה בחינה יש לומר בכל פשיטת בגדים של כהן גדול ביום הכפורים, שהרי הקדושה היתירה שיש ביום זה מצד לבישת הבגדים בין בגדי זהב בין בגדי לבן מסתלקת בעת שפושט אותם, ועד שילבש אחרים הרי יש חשש של אחיזת החיצונים, וכללא הוא כי עיקר אחיזתם הוא בסוף הידיים כמו בענין נטילת ידים שחרית שאף שיש להם אחיזה בכל הגוף בשעת שינה אבל אחר זה כשניעור מסתלקים ונשארים רק בקצות הידים. ובכהן גדול יש חשש של אחיזה בקצות הידים והרגלים, שהרי גם ברגלים יש המשכת קדושה מקרקע העזרה כידוע, ולכן אסור שיהא דבר חוצץ בין רגלים לקרקע העזרה ולכן לפני פשיטה צריך קידוש מיוחד שלא יתאחזו בו החיצונים. לאור זאת הרי גם הפשיטה האחרונה, שהיא לפני לבישת בגדי חול, צריכה קידוש ידים ורגלים שהרי עתה מסתלקת ממנו הקדושה היתירה שבאה לו מלבישת בגדי זהב, ויש חשש מאחיזת החיצונים, ולכן צריך גם בזה קידוש. ומבואר בזה כי חלוק קידושין של יו"כ מאשר של כל השנה, שבכל השנה אינו אלא הכשר לעבודה מחול לקודש אבל כאן הקידושין שלפני פשיטה הם כדי למנוע את אחיזת הרע, והקידושין שלאחר לבישה הוא הכנה לקדושה המיוחדת שמוסיפים עליו הבגדים ביום זה.
ויש להסביר על דרך העבודה שיש חילוק בין עבודה בבגדי לבן לעבודה בבגדי זהב. לפי מה שביארו רבנו בחיי ועוד הרי עניינם של בגדי הלבן הוא להמשיך את מידת ההכנעה, וכמו שביאר שם כי הבגדים שנעשו מפשתן הגדל באדמה ממשיכים את בחינת ההכנעה וכן לבנוניתם מורה על בחינת דלה ועניה, ולית ליה מגרמיה כלום. ואילו העבודה בבגדי זהב מורה על בחינת התעוררות המידות כידוע, כי זהב מורה על יראה ואילו בגדי לבן שבאו עמהם שיש צמר באבנט הם בחינת אהבה. זה מורה כי העבודות המיוחדות ליום זה בדרך העבודה היא בסדר של הכנעה וביטול, ודרך העבודה של העבודות שאינן מיוחדות הוא על ידי התעוררות המידות, וחלוק מלבישת בגדי זהב שבכל יום שאז בגדי כהן גדול כמו בגדי כהן הדיוט, אבל ביום כפורים זה מורה על מהות העבודה ולכן יש יותר ענין שמירה מאחיזת הרע בין כשהוא פושט את מידת ההכנעה ובין כשהוא פושט את מידות האהבה והיראה.