פרשת אמור
שבע שבתות תמימות תהיינה
ניצוצות מתורת הבית גנזי
בפרשת אמור, פרשת המועדים, מופיע הציווי על העומר וכן על ספירת העומר, כנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". המפרשים העירו על מה שנאמר לשון "שבתות" שמשמעותו שביתה ממלאכה כמו שבת, שנאמר בו "שבת שבתון", וכן לגבי ויו"ט נאמר "שבתון", אולם בימי העומר הרי לא מצינו כלל שביתה ממלאכה. באבודרהם כתב שזה מובן לפי מה שנהגו לא לעשות מלאכה מזמן ספירת העומר עד שחרית. אבל אין זה אלא מנהג, ומעיקר דין תורה לא מצינו בחז"ל רמז לזה. בהכרח לומר שכוונת התורה לומר שיש הארה של בחינת שבת בכל מ"ט ימי העומר, והרי הם כיום שבת ארוך שמתחיל ממחרת השבת של יום ראשון של פסח, וההארה נמשכת עד חג השבועות שכל זה הוא הכנה ליום חג השבועות שבו ניתנה תורה.
היה מקום לפרש שהרי מצינו בפרשת ראה שנאמר "שבעה שבועות תספר לך", משמע שיש בו שתי בחינות: האחת שבע שבתות, והשניה שבעה שבועות. ועניינם שהרי לפי מה שמבואר בזוה"ק פרשת תצוה עניין ספירת הימים הוא כמו נדה שסופרת שבעה נקיים להיטהר לבעלה, כך כלל ישראל סופרים ז' שבועות של ימי טהרה אחר יציאתם מטומאת הזיבות של מצרים כדי להיות ראויים ליחוד העליון בחג השבועות, וכמו שנאמר: "פנים בפנים דבר הויה עמכם". ואף שמבואר בכתבי האריז"ל כי בליל פסח כבר היו ישראל טהורים, ונפסקה מהם טומאה, אבל הרי כתב שם שאחר זה חזרו ונתאחזו בהם כוחות הטומאה.
ואותה בחינה מצינו גם בשבת שנקרא שביעי בתורה עד שיצאו ישראל ממצרים, ואחר זה בצאתם נקרא שבת כמבואר בזוה"ק (חלק א', דף נ"ו), וכן נראה ממדרש חז"ל: "אמר הקב"ה למשה רבנו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל לך והודיעם". והרי השבת עצמה כבר נתקדשה קודם לכן בתחילת הבריאה, אכן זה היה בחינה של שביעי שמורה על בנין המלכות ביום השביעי של ששת ימי בראשית שעל ידה מתברכין כל שיתא יומין, אבל הבחינה של שבת מורה על המשכת המוחין דגדלות בזכר, שעל ידי זה יכול להיות בחינת הדבקות הנקרא דעת. זה ניתן לישראל במתנה לאחר צאתם ממצרים, ולכן זה נרמז בפסוק "לדעת כי אני ה' מקדישכם" וכן "לך והודיעם" להכינם לבחינת הדעת. באופן שמבואר ששני הבחינות של שבת ושביעי שהם בנין הזכר ובנין המלכות יש בכל שבת. ועל זה אנו אומרים בזמירות שבת שמחם בבנין שלם, ואותה הבחינה קיימת גם בימי העומר שבועות ושבתות.
והביאור בזה, דהנה כתוב בפרשתנו "והניף את העמר לפני ה' ממחרת השבת יניפנו הכהן". ובתורת כהנים דרשו על הפסוק "לרצונכם" – שאין העומר בא אלא ברצון ולא בכפיה. והר"ש משאנץ מסביר שבכל קרבן חובה של צבור כופין עד שיאמר רוצה אני, וכאן לא יועיל אלא שיביאו מרצונם, ואפילו אומרים רוצה אני אינו מועיל. האחרונים תמהו על דין זה המיוחד בעמר ולא מצינו לו בשאר קרבנות צבור. ובזית רענן רצה לומר שזה משום שאין צריכים כפיה שהרי החדש אסור, וישראל ממילא יביאו אותו. אבל כבר תמהו על דבריו שהרי גם אם לא יביאו את העומר היום מתיר, שזה אין לומר שבזמן שיש עומר ולא הביאו אינו היתר של היום, ובהכרח שיש כאן דין מיוחד שהעומר חלוק מיתר הקרבנות ואינו מועיל עניינו אלא רק אם יביאו אותו ברצון.
אכן נראה שהעומר עיקר ענינו להורות על הבחינה של רצון המאיר בימים אלו, ולכן בהכרח שיהיה "לרצונכם", שהרי גם כשהוא בא בכפיה ואמירת רוצה אני אמרו בקידושין שזה בגדר דברים שבלב אינם דברים משמע שעדיין אין בזה שלימות הרצון. אבל העומר, שעיקר עניינו הוא הוראת הרצון שיש בכלל ישראל בימים אלו, בהכרח שיבא ברצון גמור.
ונראה שאותה שחינה זו מתגלה בימי העומר אחר שכלל ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה וזכו בליל פסח לתענוג הנפלא של "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שליח", שהיה אז יחוד קוב"ה וכנסת ישראל בתוך מצרים. ואחר זה בהתבטל היחוד נשאר רשימו של עונג בכנסת ישראל והם משתוקקים לבוא עוד פעם ליחוד זה, ומונים הימים מכח הרשימו שנשאר בהם עד חג השבועות, בבחינת "ישקני מנשיקות פיהו". ולכן אף שהמוחין והטהרה לא נשלמו, ואין יכול להיות היחוד, אבל מכוח היחוד של יום א' דפסח נשאר בחינת הרצון כמו בשבת במנחה. וזה מה שאמרה תורה "וספרתם לכם ממחרת השבת", מאותו יום שהאיר בהם הבחינה של שבת שהיא יחוד קוב"ה וכנסת ישראל, שבע שבתות ושבע שבועות כדי להיות ראויים ליחוד. ונמצא כי מאיר בימי העומר בחינת הרצון של שבת לעת מנחה
ודברים אלו נשלמים במה שאמרה תורה להביא עמר שעורים, שכידוע הוא מאכל בהמה, ובפשוטו זה סותר לדברי האריז"ל שמאיר בהם אור הכתר ואור הרצון. אמנם אדרבה, זה גופא מורה על בחינת בהמה שאין לה מוחין ואין בה דעת רק בחינת הרצון להיות עם בעליה, וכלשון "נמשכים אחריך כבהמה" וכן "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". ונמשל זה לבחינת בהמה משום שהרצון יכול להיות גם כשאין שלימות של מוחין אלא מכח טבעי של ש, וכן כאן בימי העומר המוחין לא נשלמים ולא מכח זה יש לישראל תשוקה והקב"ה אלא מצד נמשכים אחריו כבהמה "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". משא"כ כשיש מוחין הרי התשוקה באה מכוח ההבנה וזה בחינת אדם. ועל זה נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'" ודרשו חז"ל "אנשים שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", אע"פ שיש להם מוחין אשר יכולים להשתוקק לקרבת אלקים מכוח המוחין אבל משימים עצמם כבהמה בבחינת "בהמות היתי עמך" בלי חכמה ובינה אלא תשוקה להדבק בשורש.
יהי רצון שנזכה למוחין דקדושה!