פרשת בהעלותך
יאירו שבעת הנרות
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"" (במדבר ח', ג)
המפרשים העירו על כך שנאמר בפסוק "שבעת הנרות", והרי לא האירו אל מול פני המנורה, שהוא הנר האמצעי, אלא ששה נרות בלבד? לכן ביארו רבנו בחיי והאלשיך שיש כאן רמז כי הדלקת המנורה למטה במקדש הדליקה את המנורה הרוחנית העליונה, והיא אשר נקראת "אל מול פני המנורה". זאת כמו שאמרו "מקדש של מעלה מכוון נגד מקדש של מטה", ומה שנעשה במקדש של מטה נעשה דוגמתו במקדש של מעלה, וזה מה שאמר שיאירו "אל מול פני המנורה שבעת הנרות". אמנם מפשוטו של מקרא משמע גדר אחר, כי על ידי הדלקת ששת הנרות שפונים שלושה מצד זה ושלושה מצד זה אל מול פני המנורה, אז מאירים שבעת הנרות לומר שאז גם ששת הנרות דינם כמו הנר האמצעי וביחד הם שבעה נרות.
ונראה כי הכוונה בזה היא לפי מה שאמרו חז"ל כי ציווי זה בא לאחר חנוכת המזבח על ידי י"ב הנשיאים, זאת למרות שכבר נאמרה פרשה זו בפרשיות אמור ובתצוה. בהכרח שבא להוסיף כאן שהדלקת המנורה יש לה שייכות לעניין חנוכת הנשיאים, שהדלקה זו היא אשר משלימה את מה שעשו הנשיאים בבחינות המזבח. הנה מצינו בבגדי כהן גדול שהיו י"ב אבנים בחושן המשפט, ועל כל אבן היה חקוק שם שבט אחד, והמאחדם הוא החושן. ולמעלה מזה היו ששה משמותם על הכתף האחת וששה משמותם על הכתף השניה. ומשמע שהאחדות של י"ב שבטים היתה יותר באלו שהיו על הכתף, שכן שם כבר היו ששה ביחד על אבן אחת. דבר זה מורה על כוחו של הכהן הגדול, שהוא מאחד את השבטים להיות בבחינה של אחד. לכן זה בא במדרגות, קודם י"ב אבנים בחושן אחד, ואחר כך אחדות של שישה שישה באפוד אחד.
ויש לומר שכל זה הוא משום שעיקר עניינו של כהן גדול, חוץ מעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, שהוא מאחד את כלל ישראל להיות בבחינת "אחד". לכן קודם הא מאחדם על לוח ליבו, אחר כך מאחדם על כתפיו, ואחר כך הם נעשו אחד במה שנאמר על הציץ "קודש לה'", שלא מבואר מי הוא זה שהוא קודש לה' אם הציץ או הכהן גדול. לפי המבואר נראה שזו האחדות הסופית של כנסת ישראל, שהיא נקראת בשם "קודש לה'", מקודשת אליו כמו שכתב רש"י בפסוק "למען חלל את מקדשי" שהיא כנסת ישראל המקודשת לי. ועניינו הוא שאין כלל ישראל יכולים להגיע אל המדרגה של כנסת ישראל בת זוגו זולתי על ידי הגיעם לאחדות של "אחד", כלשון כנסת ישראל, ואז הם בבחינת קודש לה' – מקודשים אליו. וכן מבואר בפרשת תצוה כי בגדי הכהונה של הכהן הגדול באים לזכרון לפני ה', וענין "זכרון" אינו רק כדי להזכיר אותם, שאז לא היו צריכים לשלוש בחינות, אלא הכוונה היא לבחינת הדבקות והדעת. וזה אינו יכול להיות אלא כשהם באחדות גמורה, ואז הם בבחינת נוק', ודרכו של איש לחזור אחר אשה כמו שהובא בשם הבעש"ט זיע"א, שעל ידי שכנסת ישראל מתעלים לבחינת נוק' אז מתעורר הזכרון לפני ה' להיות אהבה אליהם.
ויש לומר שאותה בחינה הייתה בחנוכת הנשיאים ובהדלקת המנורה. חנוכת הנשיאים במזבח החיצון יש בה כבר בחינה אחת של אחדות, שאמנם הם י"ב נשיאים שכל אחד הביא ביום אחר, אבל כל מה שנעשה היה במטרה אחת לחינוך המזבח, וכבר יש אחדות ביניהם. אחר כך באה הדלקת המנורה, שזה כמו "ששה משמותם על שני כתפות האפוד", שהנה הטיית הנרות של דרום לצפון ואלו של צפון לדרום יש בזה בחינה של "מקבלין דין מן דין" על ידי הנר האמצעי שהוא המאחד והממוצע ביניהם. ועל ידי זה כל אחד מהם הוא כפול, ויש בכל צד שש בחינות. וכן הוא בסדר הקומה, שיש חכמה חסד נצח מצד ימין, ובינה גבורה הוד מצד שמאל, ועל ידי דעת תפארת יסוד מתאחדים ומתמזגים שני הקצוות באופן ששלושה של ימין שהם חסדים מתמזגים עם הגבורות, ואלו של השמאל שהם גבורות מתמזגים עם החסדים של ימין, ונמצא כי כל צד כלול מששה והרי יחד הם שנים עשר, שזה נעשה על ידי האמצעי המאחדם. וכך הוא גם במנורה, שכל שלושה שפונים לצד האמצעי, וכן השלושה האחרים נעשו ממוזגים על ידי נר האמצעי, והרי שיש כאן בחינה של אחדות שעל ידי זה מאירים שבעת הנרות יחד באותה בחינה כיון שנעשו כגוף אחד, ואין זה כשבעה נרות נפרדים.
והנה קרבנות הנשיאים בעזרה היו בגדר החושן שעל הלב, ושבעת קני המנורה בהיכל הם בגדר שתי כתפות, ואילו הכרובים בפנים זו בחינת הציץ קודש לה', שהרי הכרובים הם בבחינת דכר ונוק' היא כנסת ישראל שמקודשת לדכר. וזה העניין של הנר המערבי שפונה אל עבר קודש הקדשים, להורות כי האחדות של כנסת ישראל שנעשית על ידי המנורה מביאה את הבחינה של קודש לה', ונעשה היחוד של קוב"ה וכנסת ישראל. וזה העניין המיוחד שמצינו בציץ המרצה על כלל ישראל, זאת משום שהוא מזכיר למעלה את הבחינה של קודש ישראל לה'. וכן ניצחון כלל ישראל על בלעם הרשע היה כשהראו לו את הציץ, ועל ידו נשבר כוחו, שהוא אשר הבין את מעלת כנסת ישראל שהם בבחינת בן זוגו. וזה מה שאמר "ויודע דעת עליון", הכוונה היא לדבקות העליונה של קוב"ה עם בת זוגו ישראל. והוא היה בבחינת דעת דקליפה, שכוחו לבטל דעת דקדושה, ורצה לבטל בחינה זו שכן ידע שכל עוד ששולטת בחינה זו אינו יכול לקללם. וזה מה שנרמז בשמו "בלע עם", שרצה לכלות ולבטל מה שכלל ישראל יש להם מעלה כשהם בכללות. לכן ביטול כוח הקליפה שלו היה על ידי שהראו לו את הציץ כמבואר.
ומעין עניין זה מצינו גם בתקיעות ראש השנה, שעיקר עניינם הוא לזכרון לפני ה', וכמו שאמרו בראש השנה (דף כ"ו) "שאני שופר כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי", [=שונה השופר שכיון שההוא לזכרון כאטלו שתקעו בו בקדש הקדשים]. ואינו מבואר מה שאמרו לזכרון", מה הוא בא להזכיר, ולמה הוא כלפנים? אמנם סדר התקיעות של "יום תרועה יהיה לכם", קודם תקיעה ואחר כך תרועה ואחר כך שוב תקיעה, מורה על בחינה זו. הכוונה בזה היא כי קודם החטא ישראל היו בבחינת כנסת ישראל בן זוגו על ידי האחדות, ואחר כך על ידי החטא נעשה תחילת הפירוד בבחינת שברים, שכל אחד פונה לעברו ואינו מתאחד עם השני, ואחר זה בחטא יותר גדול נעשה בחינת תרועה שהוא קולות נפרדים יותר, שכל בחינה של פירוד מורה על בחינת הדינים. אמנם על ידי התשובה שעושים ביום זה חוזרת הבחינה של כנסת ישראל בן זוגו, כיוון שהם נעשו שוב לבחינה אחת וזו התקיעה האחרונה. לפי מה שנתבאר בספר אורי וישעי חלק א' זהו עיקר עניינו של שופר, שעל ידי שנעשה ביטול בבחינה של כנסת ישראל בן זוגו בא השופר להחזיר בחינה זו וממילא בטלו הדינים. ומובן מה שבתחילה תקיעה מורה על עולם התיקון, "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, ואחר זה נעשה הפירוד על ידי החטא ומתבטלת הבחינה של אחדות, ואחר זה שוב מתאחדת שהתקיעה באה להורות כי הוא ענין של תשובה, חזרה למה שהיה קודם. ואין זו בחינה מחודשת, והרי זה משום החטא, וזה מעורר לתשובה. והוא מה שאמרו "שאני שופר דלזכרון קאתי" הכונה שהוא בא להחזיר את הבחינה של דרכו של איש לחזור אחר אשה, כמו דבר שנשתכח. לכן "כלפנים דמי" – שנעשה תקיעת השופר כמו בחינת כרובים מעורים בקדש הקדשים, ולכן אמרו שיש לזה דין כמו בכהן גדול שנכנס לפנים.
אולי זו הכוונה במה שאמרו חז"ל על "ה' ה'" בי"ג מידות הרחמים: אני ה' קודם שיחטא אני ה' אחר שיחטא, לומר כי מה שיכול לחזור לבחינה של אני ה' אחר שיחטא הוא משום שהייתה כבר בחינה זו קודם שיחטא, ואינו אלא חוזר לבחינה שכבר הייתה קודם. וזה סוד העניין של עולם התיקון בששת ימי בראשית כשנברא אדם הראשון, ואחר כך התבטל על ידי חטא אדה"ר, להורות כי התשובה אינה לבנות דבר מחודש אלא להחזיר עטרה ליושנה למה שהיה קודם בשלימות.
מבואר בזה מה שכתבו בספרים הקדושים כי הקטרוג של כח הסט"א בראש השנה הוא בעיקר נגד הבחינה של כנסת ישראל בכללות, חוץ מזה שיש קטרוג על כל אחד בפני עצמו בתורת יחיד, וכמו שנאמר במשנה "כולם נסקרים בסקירה אחת", וכן כל אחד "עובר כבני מרון" לבדו. לומר שיש דין על הכלל, ויש דין על הפרט. וכתב בחכמת שלמה כי מה שכתב הטור שישראל צריכים להית בטוחים שיצאו זכאים בדין הוא על בחינת הכללות, אבל מצד הפרט הוא יום דין של חרדה ופחד. והוא כמבואר כי בבחינת הכללות אם יש אחדות בכלל ישראל, אין דבר שעומד כנגדם, ורק הפרט יש בו חשש של דין. לכן בתקיעת שופר
מזכירים בעיקר את האחדות של תקיעה אחר
תרועה כמו שהתבאר.