פרשת בהר
מצוות שמיטה – חיזוק האמונה
ניצוצות מתורת הבית גנזי

הקב"ה מצווה עלינו בתחילת פרשתנו: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'". המפרשים מבארים בטעם מצוות השמיטה שעניינה הוא לחזק את האמונה שהקב"ה הוא הזן ומפרמס ונותן לחם לכל בשר, וכדי שהאדם לא יחשוב בליבו שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה הוא נוטש את שדהו לשנה שלימה ובוטח בהשי"ת שימציא לו את לחם חוקו. אולם טעם זה הוא גם עניינה של מצוות השבת, שהיא חובה על כלל ישראל בכל אתר ולא רק בארץ ישראל, ומודע מצוות השמיטה שגם עניינה הוא חיזוק האמונה מתקיימת רק בארץ ישראל?
בדרך הפשט יש לומר כי זה מה שהקדים הקב"ה ואמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" – ארץ ישראל ניתנה לכלל ישראל על ידי האבות במתנה גמורה , ולכן יש בה ירושה, משא"כ חו"ל שלמרות שהאדם בעלים על שדהו אולם אין זו מתנה וירושה שכן מי שיש לו בית בחו"ל אינו חייב במזודה שכן זה לא נקרא "ביתך". רק ארץ ישראל מיוחדת לבעלות של כלל ישראל, שכן הקב"ה נתנה להם, ולכן גם בהיותם בגלות היא נקראת ארץ ישראל שכן מצד מהותה היא שייכת לכלל ישראל. החשש הוא שכאשר ישראל ייכנסו לארץ הקדושה, וכל שבט יישב על אדמתו, הם ייחשבו שכל זה בא להם מצד כוחם וקניינם ולכן נתנה התורה את מצוות השמיטה להורות על האמונה כי הכל שיייך לקב"ה ומידו באה הפרנסה.
מכאן מבוארת הלשון הנאמרת בפסוק "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן" בלשון הווה, ללמדנו שזו היא נתינה המתחדשת והולכת בכל יום ובכל שנה, כשם שאנו מברכים בברכת התורה ואומרים "נותן התורה" בכל יום שכן גם נתינת התורה מתחדשת בכל יום. אמונה זו מתבטאת בכך שאנו שומטים את הארץ פעם בשבע שנים, להורות שנתינת הארץ מתחדשת מדי שנה ואילו בשנה השביעית היא אינה ניתנת לנו אלא נשארת כביכול בידי הקב"ה. מכאן מובן מדוע קיים עונש גלות על ביטול השמיטה, כנאמר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה", שכן אם ישראל אינם שומרים את מצוות השמיטה הרי שהם אינם מאמינים בבחינה של הנתינה מידי הקב"ה ולכן הם צריכים לצאת לגלות שהרי הקשר עם הבורא מנותק.
מכאן מבוארת שאלתו של אברהם אבינו מהקב"ה: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", שכן כבר קודם הבטיח לו הקב"ה "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", ואם כן מה הספק? אלא שאברהם אבינ הבין כי נתינת ארץ ישראל אינה נתינה מוחלטת, וממילא אם ישראל יחטאו הרי שהנתינה לא תתחדש, ואם כן כיצד מגינים עליהם שלא יגיעו למצב של חטא? על כך נגזרה גלות מצרים, כדי שישראל יכניעו שם את החומר שלהם ולא יגיעו לכלל חטא ואז לא תיפסק ח"ו נתינת הארץ הקדושה והם לא ייגלו ממנה.
גדר זה של הנתינה המתחדשת של ארץ ישראל שורשו מכך כי מאז תחילת הבריאה ארץ ישראל היא ביתו של הקב"ה ואותה איווה ד' למושב לו. משום כך לא שייכת הקנאה מוחלטת של הארץ לבני ישראל, אלא שהם באים לדור כביכול יחדיו עם הקב"ה בביתו. כשם שישראל מונים ללבנה, שכן הם בבחינה זו של ביטול לקב"ה, כך באותה הם בחינת כנסת ישראל בת זוגו בישיבתם בארץ ישראל. הישיבה אינה מצד עצמם, אלא בבחינת הזכות שנתן להם השי"ת להיות בבחינת אשה הדרה עם בעלה בביתו, שכן הם בבחינת רעייתו של מלך. זו הזכות שנתן להם הקב"ה, ולכן נתינת ארץ ישראל הולכת ומתחדשת ומצוות השמיטהמורה לכלל ישראל את מעמדם שכן הם דרים עם הקב"ה בביתו ומצד עצמם אין להם כלום. אולם אם יש להם פגם באמונה זו, ואינם מקיימים את מצוות השמיטה, הרי שאין להם זכות לשבת בארץ. לכן גלות בית ראשון הגיעה בעוון ביטול שבעים שמיטות, אולם דבר מעין זה לא מצינו לגבי מצוות השבת שכן ביטול השמיטה מבטל את זכות ישיבתם בארץ הקדושה.
הקשר בין השמיטה ליום השבת מתבטא בכך שגם לגבי השמיטה נאמר "שבת לד'", ללמדנו כי כשם שבשבת אנו שובתים מכוח היותו יומו של הקב"ה, בבחינת כנסת ישראל בת זוגו, הרי שגם לגבי ארץ ישראל קיימת בחינה זו. זהו כוח החיבור המיוחד של כלל ישראל לקב"ה הבא לידי גילוי בארץ ישראל עליה נאמר "אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנה".