פרשת בחוקותי
חורבן המקדש בפרשת התוכחות
ניצוצות מתורת הבית גנזי
הרמב"ן בפרשתנו מבאר שהתוכחות האמורות כאן שייכות לחורבן בית ראשון, והאמורות בפרשת כי תבוא לחורבן בית שני. בתוך דבריו הוא הוכיח זאת: "ולא הזכיר שם המקדש וריח הנחוח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני". כוונתו להוכיח שמה שנאמר בפרשת כי תבוא שייך לחורבן בית שני, ולכן לא נזכר המקדש וריח נחוח שהרי לא היתה אש מן השמיים בבית שני. ודבריו צריכים ביאור: הרי בפסוק זה נאמרו שני דברים –א. והשמותי את מקדשכם, ב. ולא אריח בריח נחוחכם, שזה כולל שני דברים: חורבן המקדש וביטול הקרבנות. ברור כי "ולא אריח" לא נאמר בפרשת כי תבוא משום שגם בהיות הבית לא הייתה אש מן השמים, אבל מקדש היה ונחרב כמו בית ראשון, ולמה לא נזכר שם והשמותי את מקדשכם כמו כאן? הרי ברור שחורבן הבית שני היה אחת מהתוכחות שבאו על שלא קיימו תורה ומצוןת.
לכאורה מוכרח מכאן שהרמב"ן נתכוון לא רק להקרבת קרבנות, שהיה בה חסרון בבית שני, אלא גם במקדש עצמו. כמו שאמרו ביומא שהיו חסרים בבית שני ארון כפורת וכרובים, וא"כ גם מה שנאמר "והשמותי את מקדשכם" נמשך בבית שני אף שהמקדש נבנה מחדש, אבל כיוון שלא היו בו ארון ולוחות עדיין נשארה הבחינה של "והשמותי את מקדשכם" בתקופה זו. וכמו לענין קרבנות – אף שהיה מזבח, והקריבו קרבנות, אבל כיוון שלא ירדה אש מן השמים חסר עיקר הדברים של "ולא אריח את ריח נחוחכם". כך הוא במקדש, כיוון שלא היו בו ארון וכרובים, ששם שכינה בין בדי הארון, הוא בגדר זו של "והשמותי", שהשראת השכינה באה שם בהעלם גמור.
אמנם יש לבאר לפי זה איך נתקיימה מצווה זו של בניין המקדש בשלימותה בבית שני ומאיזה טעם חסרו חמשה דברים אלו. כמו כן – הרי בפסוק "ועשו לי מקדש" מבואר כי שלימות המקדש היא עם ארון וכרובים וכפורת, ולכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות בית הבחירה שאין זו מצווה מיוחדת אלא זו מצווה אחת עם בניין המקדש, ולא כשיטת הרמב"ן (בעשין ל"ג) שהארון הוא מצווה בפני עצמה. לדברי הרמב"ן ניחא שבבית שני לא היה זה חסרון בבניין הבית, אולם לדברי הרמב"ם תמוה. לכאורה מהמציאות של בית שני מוכח כהרמב"ן שהמקדש והארון שני מצוות נפרדות הן, ולכן יכול להיות מקדש בלי ארון.
ויראה בזה בהקדם מה שמצינו במסכת ברכות בעניין שלוש תפלות בכל יום, שיש דיעה שאבות תיקנום וקיימת דיעה שכנגד קרבנות תיקנום. למסקנה משמע שאין בזה מחלוקת, ומשני דברים באו שהרי בפרק א' של הלכות תפלה כתב הרמב"ם שהתפילות כנגד תמידים, ובהלכות מלכים כתב שאבות תיקנום, וכבר כתבו המפרשים שאין בזה סתירה, שכן מהגמרא משמע שאין הכוונה שיש בזה מחלוקת.
אכן נראה שהנה לפי מה שמבאר הרמב"ם בפרק א' מהלכות תפלה הרי שתקנת שלוש תפלות ביום התחילה מימי עזרא, בהתחלת בניין בית שני, ואז הרי היו קרבים הקרבנות וא"כ מה היו צריכים התיקון של "במקום קרבנות"? מאידך אם משום אבות תקנום היו צריכים לתקן זאת גם בבית ראשון, ומפשטות לשון הרמב"ם משמע שעזרא תיקן זאת לישראל בעניין שתפילות כנגד תמידין. וההכרח לומר בזה שעניין זה שבבית שני חסרה האש מן השמים, כדברי הרמב"ן שלא נתקיימה הבחינה של "אריח ריח נחוחכם", ואז תיקנו חז"ל שלשה תפלות כנגד קרבנות כדי להשלים בחינה זו של חסרון ריח ניחוח של הקרבנות.
ונראה שבחינה זו הייתה גם בעניין חסרון הארון. שכן בדברי המבי"ט, בהקדמתו לפירושו על הרמב"ם, כתב בביאור דברי חז"ל "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ושל בע"פ לכתבם בכתב" שזה משום שדברים שבכתב אור התורה סודותיה ורמזיה כתובים בכתב ואם קורא אותה בעל פה אינו יכול להשיג סודותיה ורמזיה, שרק מתוך הכתב הקדוש הם מאירים. כמו כן בתורה שבע"פ, מכיוון שהיא גנוזה בנפשותיהם של צדיקים שזו היא קדושתם, ואם יאמרו בכתב חסרה מעלת הנפשות, כי הדבר הנכתב לא יישאר ציורו בנפש, כמו דבר שלא נכתב שיתקיים ציורו לעולם בנתינת לב עליו. המתבאר בדבריו הוא כי באמת גם תורה שבע"פ היא תורה שבכתב, אלא שהכתב הוא נפשותיהם של צדיקים שלומדים אותה, והאור שלה אינו יכול לבוא אלא על ידי מסירה מחכם אחד לשני. לאור זאת יש לומר שבבית ראשון שהיה הארון, שבו הלוחות ותורה שבכתב, היה מאיר בעיקר אור תורה שבכתב. ותורה שבע"פ עדיין ישראל לא קבלו אותה ברצון, אבל בבית שני שקבלו תורה שבע"פ ברצון ונעשו נפשותיהם של ישראל בגדר ספר תורה שכתוב על לוח ליבם, השלימו בזה את החיסרון של הארון והלוחות.
מבוארים בזה דברי הרמב"ן שבתוכחות בית שני לא נאמר לא ענין המקדש ולא ענין הקרבנות משום שהיה בשניהם חסרון, אבל אע"פ כן מצד בניין כללות ישראל הייתה השלמה של ארון ולוחות על ידי חכמי ישראל, וריח ניחוח על ידי התפלות שבמקום קרבנות תיקנום. ואף לדברי הרמב"ם שמצוות הקמת המקדש נכללו בו הכלים, שביניהם גם הארון, הרי שבפנימיות הדברים נתקיים זה בין בארון (בחינת התורה) בין בתפלות בבחינת ריח ניחוח של הקרבנות. לכן מצינו כי רק אחר שקבלו ישראל תורה שבע"פ ברצון, אחר גזירת המן, נשלם בניין בית שני כיוון שבלי קבלתם לא היה שייך לבנות הבית שיש בו חסרון ארון ולוחות. והנה כמו שנתבאר לעניין קרבנות שהשלימו רק בחינת ריח נחוח, ואחר החורבן שבטלה גם הקרבת קרבנות נשלם זה על ידי אמירת פרשת התמיד כאילו הקריב עולה, גם בעניין המקדש כן הוא שאמנם החיסרון של ארון ולוחות נשלם על ידי חכמי התורה שבעל פה אבל הרי חסר עצם המקדש שנקרא בית ה'. ויש לומר לפי דברי רש"י בספר הפרדס שבעת שהיה בית הייתה שכינה שם, אבל אחר זה חזרה שכינה להיות בכל מקום וכל אחד בביתו יכול להמשיך בחינה של בית ה'. וכמו שנתבאר במקו"א שלכן מניחין אפר מקלה בראשו של חתן לזכור חורבן הבית שיבין על ידי זה כי הוא זה שצריך עתה להשלים חסרון בית ה' על ידי שיבנה ביתו על אדני העבודה והיראה ולא לעצבון בא מעשה זה דוקא ביום של שמחה אלא לזכור החורבן שיתעורר להשלים זה על ידי בנין ביתו בקדושה.