פרשת בלק
בלעם נביא אומות העולם
ניצוצות מתורת הבית גנזי
"ארץ בני עמו" (במדבר כ"ב ה)
ברש"י כתב:
משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו: "עתיד אתה למלוך". ואם תאמר: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים מעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמם לזנות.
מקור דברי רש"י הוא במדבר רבה ריש פרשתין. והנה דברי המדרש צריכים ביאור, שהרי מצינו לאומות העולם שהיו להם נביאים חוץ מבלעם, והם איוב ורעיו והם דיברו על ענייני מוסר ואמונה כמבואר בספר איוב, ומה העניין המיוחד של בלעם? כמו כן יש לבאר את דברי רש"י אם כוונתו להוכיח שבלעם היה נביא מכך שהוא ניבא לבלק שיהיה מלך, אין מזה הוכחה שזה בא מצד נביאות, ובמפרשים משמע שזה בא על ידי ראיה באיצטגנינות. גם לא מצינו לפני אותה פרשה של בלק ובלעם שהוא החטיא את ישראל, ובהכרח לומר שעיקר דברי המדרש הם ממה שמצינו את נבואות בלעם אחר שבא לקלל את ישראל, שאז ניתן לו עיקר כוח הנבואה, ובמקום לעורר את אומות העולם לתשובה הלך להשיא להם עצה להחטיא את ישראל.
וביאור הדברים צריך לומר כי נבואת משה רבנו הרי הייתה חלוקה מכל שאר נביאי ישראל, כמבואר בחז"ל שהם ראו נבואתם באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבנו ראה באספקלריא המאירה, וכן הנבואה אליו לא באה על ידי מלאך אלא מהקב"ה בעצמו ואילו שאר נביאים היה זה על ידי מלאך, וכן אמרו חז"ל שהיו הנביאים בשעת קבלת הנבואה מתבטלים מהחושים של הגוף ואילו משה רבנו היה בחושים גם בעת הנבואה. והוא אשר העמיד את כלל ישראל על מדריגתם הרוחנית בהיותם במצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, ועל נבואה כגון זו רצה הקב"ה שלא יטענו האומות שלא העמיד להם סוג נביא כמו משה רבנו שמקבל נבואתו מן השכינה כדי להוציאם מטומאתם, כמו שמשה עשה לישראל. לכן אף שבלעם היה נביא קודם לכן, וניבא לבלק שיהיה מלך, הייתה זו נבואה כמו שאר נביאי ישראל. אבל עתה, במעשה בלק ובלעם, הוא התעלה לבחינה עליונה יותר של נבואה במדריגת משה רבנו. אם כי חז"ל ציינו כמה חילוקים שהיו בין משה לבלעם, זאת משום פחיתות בלעם, אבל השפעת הנבואה באה מהקב"ה אליו. ומדריגת נבואה זו שקיבל עכשיו נועדה כדי לסתום טענת האומות. לכן אף שלא מצינו בכל זמן היותו נביא ככל הנביאים שישיא את ישראל לחטא, זה היה בתחילה, אבל עתה בשעת ניסיון ומבחן כשניתנה לו מדריגה עליונה של נבואה אז הייתה שעת הוכחה לבטל את טענת האומות. וזה הטעם שמצינו אצל בלעם את הלשון "ויודע דעת עליון מחזה שד"י יחזה וגלוי עינים" רק בנבואה השלישית ולא בשתים הראשונות, משום שבאמת לא הייתה לו מדריגה זו רק עתה וזאת כדי להעלותו לבחינה כמו נבואת משה רבנו ולנסותו מה יעשה עם נבואה זו, ומבואר שזה התחדש עתה בעת שהגיעה אליו הנבואה בהיותו אצל בלק, ובחז"ל מובא שהיה באותה מדריגה של דעת כמו משה רבנו. אלא שיש להבין למה רק עתה, אחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, הגיעה השעה להוכיח לאומות העולם בביטול טענתם ולא קודם לכן בעת שמשה רבנו עשה עמהם ארבעים שנה במדבר, ולמה דווקא עתה סמוך לכניסתם לארץ?
יראה הביאור בזה עפ"י מה מה שהביא בשערי אורה (שער ה') בעניין שבעים אומות, שגם לעתיד לבוא בעת התיקון השלם יהיו ישראל העם הנבחר ושבעים אומות העולם נצרכים להשלמת הבריאה, אלא שכלל ישראל יהיו עם הקב"ה יחד ושכינתו עמהם בבית אחד "תשבו כעין תדורו" בגילוי שכינה, ושבעים האומות יהיו מסביב לכלל ישראל. זאת משום שאי אפשר לשלימות הבריאה אלא באופן זה, וזו לשונו שם:
בבא שם הוי' לגאול את ישראל ולקבל כנסת ישראל בזרועותיו, יפשיט כל המלבושים וכל הכנויים ואז יקבל אליו כנסת ישראל. וכשיקבל כנסת ישראל ויתאחדו כאחד יחזור וילבש כל המלבושים וכל הכינויים על שניהם, עליו ועל כנסת ישראל, והם כאחד מבפנים דבר אחד שאינו נפרד זה מזה, וכל שאר המלבושים והכינויים חופפים על שניהם מבחוץ וכו'. וכל השרים עומדים מבחוץ, משמשים ועומדים, והשם יתברך הוי' דבק עם כנסת ישראל לעולם וכו', ולא יהיה עוד פירוד והבדל אלא השי"ת בעצמו מאיר את כנסת ישראל ושניהם כשני חושקים אינו נפרדים זה מזה וכו'. ואז יעמדו כל השרים העליונים מבחוץ, עומדים ומשמשים לשם הוי' יתברך ולכנסת ישראל, וכל העו"ג עם ע' שרים שהם בארץ כולם ישמשו את ישראל. וזה סוד "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", וכו' נמצאת למד כי בהתאחד השי"ת עם כנסת ישראל ויתייחדו זה בזה אז כל השרים עליונים יהיו כולם נעשים אגודה אחת לעבוד את ה' לשמש את כנסת ישראל, כי ממנה תבוא להם הפרנסה. וכמו שתהיה חפצם ורצונם של שבעים שרים למעלה לשמש את כנסת ישראל, כך תהיה תשוקת שבעים אומות שלהם לשמש את ישראל למטה ולהדבק בהם ויהיו כולם עובדים את השם.
נמצא לפי דבריו שיש תכלית מיוחדת לשבעים אומות, להיות חלק מהבניין השלם של הבריאה, לא רק בזמן הבירור אלא גם אחר כך בעת תיקונה. וזה הביאור במה שמצינו בריש מסכת עבודה זרה שאומות העולם יבואו ויטענו למה הקב"ה נתן תורה לישראל ולא להם, וכלום כפית עלינו הר כגיגית? והנה אין הדין אז לגבי העונש של אומות העולם, אלא כדברי השערי אורה שאז בעת התיקון ישראל יהיו העם הנבחר, יושבים בבית אחד עם הקב"ה כביכול, ואומות העולם מסביב ממלאים תפקידם בתורת אומות העולם, ועל זה תבוא טענתם. והקב"ה מוכיח להם שאינם ראויים לאותה בחינה של ישראל, כמבואר שם בגמרא. אבל מה שמבואר במדרש דידן הכוונה היא על העונש הבא על אומות העולם על חטאיהם, שלא מילאו את תפקידם בתורת אומות העולם בזמן הבירור, ולא רק זה אלא שעוד הצרו לישראל בכל השנים. ויכולים הם לטעון שלו היה להם נביא שהיה מוכיח אותם ומבאר להם מה תפקידם בזמן הבירור בסדר העולם לא היו חוטאים ומצירים לישראל, והיו באותה מדריגה כמו שיהיו לעתיד לבוא משמשים לכלל ישראל. על זה באה ההוכחה מבלעם, שניתן להם נביא שהיה לו את הכוח של משה רבנו להוציא אותם משפלותם בהיותם במ"ט שערי טומאה, וגם הוא היה יכול להעמידם על חשיבות כלל ישראל ואיך יש להם תפקיד עלי אדמות לסייע לבניין הכללי של העולם, והנה אעפ"כ לא רק שלא הוכיחם והוציא אותם מטומאתם אלא גם השיא אותם להחטיא את ישראל.
לאור דברים אלו יש לנו ביאור מחודש בכל העניין של בלק ובלעם קודם שנכנסו כלל ישראל לארץ ישראל. יש להעיר על כך שמעשה זה היה ללא ידיעת ישראל ומשה שהם נמצאים בסכנה גדולה כזו ולא התפללו על זה, והרי לא מצינו שהקב"ה יביא זמן של צרה על ישראל אלא כדי לעוררם לתשובה, וזה אינו יכול להיות אלא כשהם יודעים מעניין זה ומתעוררים לתשובה, כמו שהיה בכל הזמנים שהנביאים הוכיחו אותם על צרתם. וכאן הייתה צרה לישראל והם לא ידעו מזה, ומה היה תכלית עניין זה? ולפי המבואר בעת שכלל ישראל היו עומדים להיכנס לארץ בתור האומה הנבחרת, להיות עם הקב"ה בבית אחד כדברי השערי אורה, ואז הוא הזמן של מילוי תפקיד שבעים אומות לעמוד מסביב למשכן הקדושה לסייע לישראל. לכן כמו שכלל ישראל אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים בעת שהגיע הזמן של התיקון שלח הקב"ה את משה רבנו שיוציאם משם, עד שבנה אותם בבניין שלם להיותם ראויים להיכנס לאר"י ששם ביתו של הקב"ה, כמו שנאמר "עיני ה' א' בה מראשית השנה עד אחרית שנה". וא"כ הרי הגיע הזמן להשלים את הבניין על ידי כך שיכירו שבעים האומות בתפקידם בבניין העולם, ויעשו תשובה כדי למלא את תפקידם עלי אדמות לעמוד מסביב לישראל. ולכן מסבב הסיבות הביא את עניין בלק ובלעם, זאת כדי שבלעם יתעלה לאותה בחינת נבואה כמו משה רבנו, שמקבל נבואה מהקב"ה אם כי במיעוט גילוי שכינה ממשה. אבל עתה היא השעה של מבחן טענת האומות כשניתן להם נביא במדריגה גדולה, ואם היה עומד בניסיון ומקום להשיא עצה לבלק להחטיא את העם היה משיא עצה לאומות העולם איך לחזור בתשובה ולמלא את תפקידם.
בזה מבואר העניין שבכל הנבואות שניבא עתה בלעם ראה את גדלות מעלת ישראל, וגילה דברים שלא גילה אותם משה רבנו ודברים אלו לכאורה ראויים היו לבוא מפי משה ולא מפי נביא אומות עולם כמו בלעם. אכן כל הגילוי הזה לא בא אלא כדי לגלות לישראל את מעלתם, שאז זה היה בא ממשה רבנו, אבל עיקר הדברים היו כדי להראות לבלעם שהוא נביא כמו משה את גודל מעלת עם ישראל וקרבתם עם הקב"ה כמו שיהיה לעתיד לבוא בעת התיקון, ויבין מזה את גודל מעלת ע' אומות שהם אשר יהיו משלימים בנין זה על ידי עמידתם מסביב לישראל. וכל זה היה עתה בכוחו, במקום להחטיא את ישראל היה עליו לבוא לאומות העולם ולגלות להם את גודל המעלה של עם ישראל, ואיזה זכות יש להם להשלים את הבניין. אבל בבלעם לא עמד בניסיון, ולכן מבואר בחז"ל שהסתלקה ממנו הנבואה כיוון שלא עמד בניסיון זה.
ויש לומר שיסוד עניין זה התחיל עוד בתחילת הבריאה בעניין אכילת עץ הדעת, שאמרו חז"ל כי הנחש לולא מה שהסית לאדה"ר למרוד בקב"ה היה משמש את כלל ישראל בהליכתו לארץ אופיר להביא להם זהב ואבנים טובות. והנה בעניין הנחש הכוונה היא לשורש של ע' אומות, שנבראו בעולם כדי להשלים את הבניין של ישראל שעלו במחשבה תחילה. ואילו זכה הנחש היה ממלא אותו תפקיד של אומות העולם לעתיד לבוא. אבל במקום זה בא הנחש והסית את אדה"ר לעבירה, ובחינה זו הייתה בבלעם שהיה במקום הנחש הקדמוני ראש אומות העולם, והיה יכול עתה לעשות את התיקון השלם שלהם ולא עמד בניסיון. ומתבאר איפוא היטב בדברינו למה העמדת נביא כמו משה לבחון את טענת אומות העולם היתה דוקא עתה לפני כניסתם לארץ ולא קודם כשישראל יצאו ממצרים, כיון שרק עתה הגיעה השעה של מילוי תפקידם אחר בנין דור הארץ שכולם כשרים ועומדים להיכנס לביתו של מלך. ויש לומר שלו עמד בלעם בניסיון, ולא החטיא את ישראל במעשה פעור, היו ישראל נכנסים עתה לאר"י שלמים וטהורים עדה כשרה, ואומות העולם היו עומדים מוכנים כדי למלא את תפקידם, והיה זה י השלם. אך התקלקל העניין כמו בזמן הניסיון של אדם הראשון וזאת בעבירה של זנות וע"ז של פעור, וכמו שהיה באדה"ר שמושך בערלתו היה וכן מין היה כמו שאמרו חז"ל שהוא פגם באמונה.
והנה במדרש שם מובא עוד, שכשם שהעמיד הקב"ה את שלמה המלך על ישראל ועל כל הארץ, כן העמיד את נבוכדנצר על כל העולם. שלמה בנה את המקדש וזה החריבו, וכן נתן לדוד עושר ולקח את הבית לשמו ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטבחם. משמע שהיה שם את אותה בחינה כמו בלעם ומשה, שהניסיון של נבוכדנצאר היה אם ימלא את תפקיד שבעים אומות להחזיק את בית המקדש ולשמש את הבית של הקב"ה וכנסת ישראל כמו שאמנם יהיה לעתיד לבוא.
לכן דווקא בזמן שישראל חטאו, במקום להשתלט על המקדש ולשרוף אותו היה צריך לעמוד ולהגן על המקדש באותו כוח שנתן לו הקב"ה להיות מלך על כל הארץ, והוא הראש של שבעים אומות ולא עמד בניסיון ושרף אותו. ואותו עניין בעושר שנתן הקב"ה להמן, ובעת שהיו ישראל במצב של גלות ולא נתנו השונאים להשלים לבנות את בית המקדש השני שהיה באמצע בניינו, היה צריך המן לעורר בעשרו את אומות העולם לסייע בבניין הבית, ולא עמדו בנסיון זה. באופן שמבואר לפי דברינו בכוונות המדרש כי כמו שמעשה בלעם היה בעיקרו ניסיון הבחינה של נביאי אומות העולם, כך מעשה המן היה גם ניסיון הבחינה של עשירי אומות העולם, וכן מלכותו של נבוכדנצאר על כל העולם כמו שלמה הייתה בחינה לראות אם יעמוד בניסיון, כדי לסתום את טענת אומות העולם, ורק משום כך נעשה אז מלך כמו שלמה.