פרשת במדבר
מעלת מנין דור המדבר
ניצוצות מתורת הבית גנזי

בזוהר הקדוש כאן:
רבי יצחק פתח: "ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל". ה' זכרנו יברך – אלין גוברין דהוו עאלין בחושבנא דמדברא וקוב"ה מברך לון ואוסיף עלייהו בכל זימנא.
בתרגום: אלו אנשים שהיו עולים בחשבון של המדבר והקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל זמן.
בניצוצי אורות מבאר דבריו שבכל דור כשהקב"ה רוצה להמשיך ברכה לבית ישראל הוא ממשיך ברכה לשורשם בדעת, שהם דור המדבר ומהם מתברך כל בית ישראל. ופירושו של הפסוק הוא "ה' זכרנו יברך" – אלו דור המדבר, ועל ידי זה יברך את בית ישראל. נמצא כי דור המדבר הגיע לבחינה זו שהוא שורש האילן של בית ישראל, וכשרוצים להמשיך ברכה בענפים זה בא על ידי המשכת השפע לשורש וממנו בא לענפים. ומשמע שבזוה"ק למד זאת ממה שנאמר כאן "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" והכוונה היא להרים אותם להיות בבחינת ראש לכלל ישראל לכל הדורות. ויש להבין את עניין דור המדבר, ואם אמנם מצינו שהיו במעלה גדולה ושמעו תורה מפי הגבורה וראו את גדלו וידו החזקה, אבל מאיזו בחינה הם עלו להיות בחינת השורש של כל הדורות, עד שכל השפעה היורדת למטה צריכה קודם לבוא דרך דור המדבר?
ויראה הביאור בזה עפ"י דברי האריז"ל כי דור המדבר נקרא דור דעה לא רק משום שזכו לקבל תורה ממשה רבנו ולשמוע עשרת הדברות מפי הקב"ה, אלא משום ששורש נשמתם הוא מבחינת הדעת. וכמו שמבאר שם שהיו אלו נשמות שיצאו מפגם עץ הדעת, ונפלו לסט"א, ולאחר גלות מצרים ויציאתם משם יצאו נשמות מזוככות וגדולות במעלה מאד. לכן הם נקראו דור דעה, שכן היו מבחינת הדעת. וכן משמע גם מדברי הזוה"ק כאן שקרא למנין זה שנמנו ישראל בשני ענייני מניין: האחד של חיילין דאורייתא, והשני של חיילין דמשכנא. וכבר האריכו המפרשים שם לומר שאותו מניין נמנה פעמים, האחד בתורת חיילין דמשכנא והשני בתורת חיילין דאורייתא. והכונה בזה היא שהרי אמרו במדרש רבה כי "נובלות חכמה תורה נובלות בינה שכינה". והכוונה היא על בחינת הדעת, שהוא הממזג חכמה ובינה כידוע, וזה ביאור המילה "נובלות" – מה שיורד מחכמה לדעת הוא התורה, שאלו חיילין דאורייתא, ומה שיורד מבינה לדעת הוא בחינת שכינה. לכן המניין של דור הדעת יש בהם שני בחינות, כמו שהדעת יש לו בחינת חכמה ובחינת בינה שהם חיילין דאורייתא חכמה וחיילין דמשכנא בינה.
זכו אותו דור להיות דור דעה שזו הארת תורה ושכינה. מצד אחד הם שמעו תורה מפי הקב"ה וממשה רבנו, שזה אור החכמה, ומצד שני זכו לחנות מסביב למשכן מקום השראת השכינה, תורה ושכינה במקום אחד. לזה זוכה רק מי שיש לו בחינת הדעת, שיש בו נובלות חכמה תורה ונובלות בינה שכינה. וזה מה שאמרו חז"ל "גדולה דעה שניתנה בין שתי שמות, שנאמר א-ל דעות ה'", והכוונה היא למי שהוא בר דעת שיש בו בין בחינת הוי' שהוא בחינת החכמה אור התורה בין בחינת א-ל שהוא בחינת בינה שכינה.
אולי לזה התכוונו חז"ל במאמרם "נשים דעתן קלה", הכוונה אינה דווקא לנשים אלא למי שאין בו אלא בחינה אחת של הדעת. כי שלימות הדעת דקדושה הוא תורה ושכינה יחד, תורה ותפלה, ולכן ברכה ראשונה של שמונה עשרה היא ברכת הדעת שכולל בזה גם דעת של חכמה וגם דעת של בינה, שיחד הם תורה ושכינה. לאור זאת מובן איך מרומז דור המדבר בפסוק "ה' זכרנו יברך" שכן ההבדל בין זכר לנקבה הוא בבחינת הדעת שכוללת תורה ושכינה, ולכן דור המדבר שזכו לשתי הבחינות הם דור הדעת, וכל השפע שבא מראש הקומה הוא מכתר לחכמה ובינה ומשם לדעת ולכל הקומה, ולכן "יברך את בית ישראל" על ידי בחינת דור המדבר שהוא דור הדעת.
ולבאר בחינת הדעת בדור המדבר על דרך העבודה הוא כי הדעת נקראת דבקות, כמו שמצינו לשון זו בתורה, וטעמו שהוא ראשית המחברים את שני הקצוות שהם חכמה ובינה. אחריה התפארת מחברת חסד וגבורה, ואחריה יסוד מחבר את הנצח וההוד. כי יש דבקות במח, שזה בחינת הדעת, וממנו מסתעף דבקות במידות, שהוא תפארת בחינת הלב, ואחר כך מסתעפת דבקות בכלי המעשה שהוא ביסוד. והנה דור המדבר הניחו את היסוד של מידת הדבקות, שכל מציאותם בהיותם במדבר מהיום הראשון לצאתם מארץ מצרים בכל מסעותם הם היו דבוקים וקשורים בהקב"ה, בין ביום ובין בלילה. ולא רק מצד המציאות של חנייתם סביב למשכן אלא גם מצד מהותם, וכמו שנאמר ""זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הם אשר נטעו בחינה זו בכל הדורות הבאים בכלל ישראל, שתהיה בהם מידת הדבקות להדבק בה'. וכמובן שכל זה נובע מעצם נשמתם שהיא מבחינת הדעת, שהיא הדבקות. בחינה זו הייתה בהעלם של כתנות עור וזאת בהיותם דבוקים בטומאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואחר זה כשיצאו לאור משם הם השתמשו במידה זו לטובה בדבקות בה'. הם השאירו ירושה זו לכלל ישראל, שבכל אחד מהם יש בו בתוך לבו את מידת הדבקות בה', ואף בעת החטא יש בליבו פנימה את שורש הדעת. ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כמים הפנים לפנים כן כביכול למעלה מתעוררת מידת הדעת והדבקות בכלל ישראל. לכן כל השפעה שבאה לישראל היא על ידי מידת הדעת הטבועה בהם, שמעולם לא זזה שכינה מהם והיא הבחינה של "שימני כחותם על לבך" האמורה בשיר השירים. וכונת הזוה"ק במה שכתב שכל ההשפעות באות על ידי דור המדבר, הכוונה על ידי בחינה זו של הדעת שהשרישו בלב כל הדורות ונשאר בכלל ישראל, ועל ידי זה לעורר למעלה אצל הקב"ה דבקות בישראל, אשר על ידי מידה זו יבואו כל ההשפעות לישראל.
ובזה יש לבאר מה שאמרו בזוה"ק שכל ההשפעות לעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין [=כל ההשפעות העליונות והתחתונות תלויות ביום השבת], ולא נתבאר טעמו של דבר. לפי המבואר הרי בשבת מאיר בחינת הדעת, וכמו שמרומז בפסוק "לדעת כי אני ה' מקדישכם". והכוונה היא שאותה מידה של דעת ודבקות שיש בכל אחד מישראל, אשר מושרשת בנו מאז דור המדבר, מתעוררת בהם בשבת אל הקב"ה וממילא כמים הפנים לפנים מתעוררת גם למעלה, או להיפך שעל ידי התעוררות למעלה מתעוררת בחינה זו גם אצל ישראל. ובהאיר מידת הדעת אז באות כל ההשפעות הטובות לישראל, באותה בחינה של יברך את בית ישראל על ידי ה' זכרנו יברך כמבואר.
ביסוד הדברים יש להסביר מהו הטעם שדור המדבר נשאר במדבר ולא נכנסו לארץ ישראל. הנה ארץ ישראל היא הבחינה של שבע הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, וכנגד זה היו בה שבעה עממין. ואילו שלושת האומות קיני קניזי קדמוני, שהם כנגד ג' ראשונות כתר חכמה בינה, הן בעבר הירדן ועדיין לא נכבשו תחת הקדושה עד ביאת משיח. ואחר זה יחזרו גם הם להיות שייכים לארץ ישראל, בבחינת שלש ראשונות. וכיון שהם היו מבחינת הדעת, ששייך כאמור לחכמה ובינה, ממילא נשארו שם. ומשמע מזה כי לולא חטא העגל, אם ישראל היו עומדים במעלתם אחר מתן תורה, היו כובשים גם את שלושת האומות האלו, וכולם היו נעשים ארץ ישראל יחד עם ארץ כנען של שבעה אומות. ודור המדבר מקומו היה בעבר הירדן, בג' ראשונות, ואילו ודור הארץ בז' תחתונות. ומשום החטא לא כבשו אותם, והם לא נכנסו לארץ כיון שהם שייכים למידת הדעת שהיא קשורה עם הג' ראשונות, וקבורתם שם מעידה שהם שייכים לשם. וכיון שמשה רבנו הי' הגואל אותם, וגם הוא מבחינת הדעת, לכן הוא נשאר שם קבור עמהם. לעת הגאולה, שיגאלו כל העשרה עממין, תחזור הבחינה של ג' ראשונות של ארץ ישראל כמבואר. וזה מה שנאמר במניין זה "שאו את ראש", לומר כי הם הבחינה של ראש הקומה של כלל ישראל, שהיא מידת הדעת שכוללת את כל מידות המח, שכן עדת הם אותיות דעת.