פרשת ואתחנן

בקשת מתנת חנם
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ואתחנן אל ה'" (דברים ג', כג) ברש"י הביא את דברי חז"ל "ואתחנן" מלשון חינם: "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מן המקום אלא מתנת חנם". והנה המפרשים העירו במה שאמר שצדיקים יש להם לתלות במעשיהם הטובים, והרי אסור לקיים מצוות על מנת לקבל פרס או לקיים ולבקש על זה שכר? כמו כן הקשה בכלי יקר מדברי חובת הלבבות, וכן הוא כאן בספרי, שאין לאדם שום תביעה מהקב"ה בשכר המצוות, ובהכרח לבקש מצד מתנת חינם ולא מצד שכר. ובכלי יקר מבאר שאין הכוונה על מעשים טובים שכבר עשו, אלא שיכולים לבקש בקשה שיתנו להם שפע כדי שיוכלו לקיים עוד מעשים טובים, וכן משה רבנו היה יכול לבקש מהקב"ה שיורשה לו להיכנס לארץ כדי שיקיים מצוות, וכמו שאמרו חז"ל "וכי לאכל מפריה הוא צריך?", אלא שיש מצוות שתלויות בארץ שמשה רבנו חפץ לקיימן. ואעפ"כ כיוון שהצדיק אינו בטוח בעצמו שיקיים, לכן הוא מבקש מתנת חינם. והנה הדברים צריכים ביאור: הרי אם לא בשביל קיום המצוות בהכרח שהוא רוצה לקבל מתנה של כניסה לארץ שאינה תלויה בקיום המצוות, אלא פשוט משום שהוא רוצה הנאה רוחנית לראות את אור השכינה והמקדש, והרי זו בקשה לעצמו, ואף שזו הנאה רוחנית אבל לא שייך לומר שצדיקים מבקשים שהקב"ה יתן להם שפע גשמי או רוחני אך ורק כדי שיהנו מזה, ובהכרח שזה קשור עם קיום מצוות או מצד שכר ואין זו בקשת חינם. כמו כן יש להבין אם זה אוצר מתנת חנם כפשוטו למה הקב"ה לא נתן לו והשיב לו "אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה"?
אכן נראה בזה, שהנה איתא בשבת (דף קי"ח) "המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו", וכן "נותנין לו נחלה בלא מצרים". ודייקו המפרשים שלא נאמר "המתענג" או "המענג עצמו בשבת", אלא "המענג את השבת", כלומר: שזה כמו כבוד שבת, שהוא דין בשבת עצמו לכבדו, כך יש מצוה לענגו, אבל אין הכוונה שהאדם יתענג בזה. אמנם הרי"ף והשאילתות גרסו בגמרא "המענג עצמו בשבת", ומשמע לדבריהם כפשוטו ממש.
נראה לומר שאלו ואלו דברי אלקים חיים. הנה לפי מה שהובא במסילת ישרים ובמגיד מישרים תכלית הבריאה היא משום שרצה הקב"ה להיטיב לברואיו, וכן כתב האריז"ל בריש שער הכללים. אלא שעיקר ההטבה לדבריהם הוא העולם הבא, ואין עולם הזה אלא הכנה כדי שיוכלו לקבל את השכר בשלימות. נשמע מזה כי התענוג של העולם הבא הוא התכלית האמיתי של כל האצילות, שרצה הקב"ה שישראל ייהנו מזיו שכינתו. אלא שיש גם בעניין זה שתי בחינות: אמנם שווים בזה ששניהם נהנים מזיו השכינה, אך יש מי שנהנה משום שטוב לו כך, ועיין באוהב ישראל (בסוף הספר) מה שכתב כי גם שם בעולם הנשמות יש צדיקים שמבקשים תענוג רוחני ויש מי שנהנה משום שכך הוא רצון ה' שיהנה מזיו שכינתו, ושניהם מקבלים אותה הנאת עצמית אלא שחלוקים בזה, אם לכבוד עצמו הוא דורש או משום שזה הרצון העליון.
ויש לומר לפי"ז כי שבת מעין עולם הבא, שבו מתעלים כל העולמות למעלה באצילות ששם מאיר כבוד ה' באור גדול, וכמו שדרשו חז"ל "ויברך אלקים את יום השביעי" במאי בירכו? בירכו באור", ומתקיים התכלית כמו בעולם הבא להיטיב לברואיו. ומי שזוכה לעונג זה נאמר עליו שזוכה לנחלה בלי מצרים, וכן ליתן לו משאלות לבו, אלא שמה שמתענג בעצמו הוא משום שכך רצה הקב"ה שיתענג בזה, ומקבל את התענוג משום כך, ולכן מצד אחד זה נקרא מענג את עצמו ומצד שני מענג את השבת, ואין בכך סתירה. והנה למרות שעיקר הרצון העליון הוא התענוג של קרבת זיו השכינה, אבל בהכרח שבשבת מתגלה תכלית זה של אצילות העולמות כדי להיטיב לברואיו, ולכן זה מתפשט עד סוף דרגין ליהנות גם ממאכלות טובים. כמו שכתב הרמב"ם (בפרק ל' מהלכות שבת) שהוא הנאת החומר, אבל גם בזה יש הבחינה של מענג את השבת שהוא מתענג משום שהיום הוא רצון ה' שיתענג בכל מיני תענוגים, והדר דינא שזה נקרא מענג את עצמו ומענג את השבת.
דרך זה של תכלית הבריאה ליהנות מזיו שכינתו וטובו הוא בעולם הבא, וביום שבת שהוא מעין עולם הבא. אבל יש עוד בחינה של תכלית הבריאה והיא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ולקבל נחת רוח מעבודתם. וכן כפי מה שמבואר בריש שער הכללים שתכלית הבריאה הייתה כדי שיצאו שמותיו וכינוייו לגלוי בפועל, ועיקר עבודה זו היא בעולם הזה, ובימות החול לעבדו בכל לב ונפש להמשיך שכינתו בתחתונים ולגרום לו נחת רוח ממעשיהם של צדיקים. ולכן לא נאמר בזה "המענג עצמו" בכללות הדברים אלא בשבת, שאז הוא התגלות הרצון העליון של תכלית זו, ובחול מתגלה הבחינה השניה.
לכאורה יש לומר שזה ההבדל בין הנהגת כלל ישראל במדבר להנהגתם בארץ ישראל. במדבר הייתה עיקר הנהגתם בבחינת שבת, התגלות התכלית של להיטיב לברואיו מזיו השכינה, ולכן ישבו מסביב לענני הכבוד ואכלו מן שירד מהשמים בלי שום טורח, ושתו מי באר, ועבודת הארץ לא הייתה שם אלא לשבת במנוחה ולהינות מאור השכינה ואור המשכן. ואילו בכניסתן לארץ נעלמו גילויים אלו משום שנעלמה הנהגה זו, וחזרו לבחינה של תכלית הבריאה לעשות לו דירה בתחתונים. לכן היו צריכים לקדש את ארץ ישראל בקדושה מיוחדת בכניסת כולם, וכן לקדש מאכלם ומשתיהם על ידי הפרשת תרומות ומעשרות.
יש לומר ששתי בחינות אלו היו גם בתחילת הבריאה, בעת שאדם הראשון נברא וניתן בגן עדן היו מלאכי השרת מסננים לו יין וצולים לו בשר, ולא הייתה שום עבודה לפניו אלא רק שמירה על אכילה מעץ הדעת ולקבל התענוג לא להנאת עצמו אלא משום שכך הוא הרצון העליון להיטיב לברואיו. ואחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע הוא גורש מגן עדן, ונאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם", התגלות תכלית הבריאה של לעשות לו דירה בתחתונים ולקדש את העולם החומרי, דבר שלא היה שייך בעת שבתו בגן עדן. וישראל בצאתם ממצרים נאמר עליהם "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם", הייתה להם דרך ההנהגה של אדם הראשון קודם החטא. אבל בכניסתם לארץ נעלמה מהם הנהגה זו, והתחדשה ההנהגה של אדם הראשון כשגורש מגן עדן.
לאור זאת יובן מדוע ביקש משה רבנו מתנת חינם. אמנם אין זה תלוי בעניין קיום המצוות, לא לשעבר ולא של עתיד, אבל הוא מבקש מתנה מאוצר חינם שעיקר תכליתו היא משום הרצון העליון להיטיב לברואיו, וזה אינו תלוי במה שעשה ובמה שיעשה, אלא כמו ההנהגה של דור המדבר. ומשה רבנו ביקש את המשך ההנהגה של דור המדבר, שהקב"ה ייתן לו מתנה זו של כניסה לארץ ישראל. כמובן שהוא רצה לקיים בזה את הבחינה של מענג עצמו ומענג את השבת, לקיים בכך את תכלית הבריאה, אחר שחשב כי אם לא יכנס לארץ יהיה חסר בקיום תכלית הבריאה של ההטבה, והבין כי מדרך ההנהגה של דור הארץ יתכן ואינו שייך לקבל. זאת כדברי הכלי יקר שאין לצדיקים בטחון בעצמם שיקיימו את התורה, לכן הוא ביקש מבחינה זו את מתנת התכלית של להיטיב לברואיו. ועל זה ענה לו הקב"ה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ויש לכך שני משמעויות: האחת שעתה מתחילה ההנהגה של דור הארץ, ולכן לא שייך שהוא יכנס בדרך ההנהגה של דור המדבר. והשניה נכללת במה שאמר לו "רב לך", כמו שהביאו המפרשים שיש לך די בשכר העליון בעולם הבא, והכוונה היא שגם בזה מתקיים תכלית הבריאה של ההטבה, ואין צריך דווקא בכניסתו לארץ.
נראה לבאר בזה את דברי המדרש בפרשת בראשית:
אור זה מעשיהם של צדיקים חושך זה מעשיהם של רשעים, איני יודע במה חפץ הקב"ה יותר, כשנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" במעשיהם של צדיקים חפץ יותר.
המפרשים העירו בעניין זה מה הסברא שירצה הקב"ה יותר במעשיהם של רשעים? לפי המבואר הכוונה היא לאלו שמבקשים מאוצר מתנת חינם כשלא מגיע להם לא מצד מעשיהם לשעבר ולא מצד מעשיהם של לעתיד, אלא שדווקא על ידם מתגלה תכלית הבריאה של הטוב להיטיב, וכשהם מבקשים לקבל משם יש בזה את גילוי תכלית הבריאה. ומעשיהם של צדיקים הם אלו שממשיכים בעולם הזה דירה בתחתונים וגורמים נחת רוח על ידי מעשיהם, ובזה חפץ הקב"ה יותר במעשיהם של צדיקים. וההנהגה המיוחדת של דור המדבר הייתה צורך שעה, וכן התכלית של הבריאה הוא הנחת רוח שיש להקב"ה מעבודת בשר ודם
שמזכך את החומריות, ועל ידי זה ממשיך לו כביכול דירה בתחתונים.