פרשת ויקהל
הקמת המשכן תיקון לחטא העגל
ניצוצות מתורת הבית גנזי

יש להבין את עניין הקמת המשכן לאחר חטא העגל, שהרי לולא חטא המרגלים היו ישראל נכנסים מיד לארץ ישראל והיו בונים את המקדש בירושלים, ורק משום חטא המרגלים דור המדבר לא היה יכול להיכנס לארץ והיו ארבעים שנה במדבר. וכן נעשה עיכוב בבניין הבית גם לאחר שנכנסו דור הארץ לשם עד ימי שלמה שנבנה המקדש, ולולא זה היו נכנסים מיד לארץ. וכמו שנאמר בפרשת דברים "אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע", וא"כ מה העניין לבנות משכן לזמן קצר ולהיכנס אחר כך לארץ לבנות מקדש על ידי דור המדבר עם משה רבנו, שגם הסיבה שהוא לא נכנס היא משום מעשה הבאר, ואילולא חטא המרגלים גם חטא זה לא היה. בהכרח יש לומר שלולא הקמת המשכן לא היו יכולים להיכנס לארץ, ורק על ידי הקמת המשכן יכלו להיכנס גם לולא חטא המרגלים, ויש להבין עניינו.
כדי להסביר את העניין נקדים לבאר את האמור בסוף פרשת כי תשא בעניין קירון אור פני משה ושימת המסוה על פניו בעת שלא למד עמהם תורה, ובעת שלמד עמהם תורה הסיר את המסווה ואז לא היה העניין שלא יכלו להסתכל בפניו. והביאור בזה בפשוטו הוא עפי"מ שאמרו חז"ל בחגיגה על הפסוק (מלאכי ב', ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבקות הוא" – "אם הרב דומה למלאך ה' צבקות יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו", ופירש המקנה בהקדמתו כי הכוונה במ"ש "הרב דומה למלאך" אינה כפשוטה, שהרי יש הבדל בין צדיקים למלאכים. המלאכים נקראים "עומדים", ואילו הצדיקים נקראים הולכים, וזאת משום שעל ידי עבודתם הקדושה בתורה ומצוות הם מתעלים ממדרגה למדרגה. אבל המלאכים, שאין בהם יצה"ר, הם נקראים עומדים, אם כי מעלתם גבוהה ביותר אבל תמיד הם על אותה בחינה כמו בעת שנבראו, ולכן נאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". והנה הרב שלומד תורה עם התלמיד אם ימשיך בבחינה המיוחדת של מהלכים לא יוכל התלמיד לרדת לסוף דעתו, ובהכרח עליו להיות בבחינת עומד. ולא רק זה, אלא עליו לרדת ממדרגתו כדי להסביר לתלמיד לפי מוחו ושכלו, ובזה הוא דומה למלאך ששוב אינו בגדר מהלך. ומרב כזה יבקשו תורה מפיו, שזה נכנס בכלים של התלמיד, ואם לאו והוא ממשיך להיות מהלך אל יבקשו כיון שאין תורתו שייכת לתלמיד. ודוגמא לכך היא מה שאמר האריז"ל לתלמידו מהרח"ו שבשינת צהרים של שבת השיג סודות התורה בעניין אתונו של בלעם שהוא צריך שמונים שנה כדי לבאר זאת, וברור שבהיות הרב במדרגה של השגה גדולה כזו אין מציאות למסור זאת לתלמידו.
מעתה נראה שמשה רבנו נהג כדברי חז"ל. הנה קירון אור פני משה לפי מדרש חז"ל בא לו ממה שנשתייר דיו בקולמוס שכתב את התורה שנמשח על מצחו, והכוונה היא כי הדיו שנכתבה בו התורה המשיכה את אור התורה בתוך אותיות התורה, ועל זה אמרו חז"ל "אותיות מחכימות" שמאיר מהם חכמה עליונה. די"ו אותיות יוד, שהיא בחינת חכמה, ודיו זה האיר במשה רבנו את אור חכמת התורה לאין ערוך. על זה נאמר "חכמת אדם תאיר פניו", כמו שהובא בפסיקתא פסוק זה על קירון פני משה, והכוונה על חכמת התורה שהאירה בפניו, וכל כך גדול האור הזה שישראל לא יכלו להשיגו. וזו הכוונה שישראל לא יכלו להסתכל בפניו ויראו לגשת אליו לרוב האור. והנה כל זה הוא בעת שלא למד עמהם תורה, ואז הרב בבחינת מהלך ממדרגה למדרגה, ואינו מצמצם את האור. בעת שלמד תורה עם כלל ישראל הרב דומה למלאך ה' צבקות, וצמצום האור הוא בחינת עומד. ולא רק זה, אלא מצמצם השגתו הוא כדי שישראל יוכלו לקבל ממנו, ולכן לא היה צריך מסווה. ואמנם בעת שלא למד עמהם תורה הוא שם מסווה על פניו. הכוונה בזה היא כמו שהביא הרדב"ז בתשובה בעניין התקשרות התלמיד עם הרב שאפילו שלא בעת לימוד נמשכת ממנו השפעה רוחנית בראיה בעלמא, וכמאמר התנא שאמר "האי דעדיפנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריו". ישראל המשיכו בחינה זו אף בעת שמשה רבנו לא למד איתם, כמו שנאמר "והביטו אחרי משה" בבחינת "חזיתיה לרבי מאיר מאחוריו", ומשה רבנו רצה שכלל ישראל ישיגו גם מפניו ולכן שם על פניו מסווה להיות מסך על גילוי האור, כדי שיוכלו ישראל להמשיך גם בחינה זו של הסתכלות בפני משה, ועל ידי המסך יכלו להסתכל עליו ולהמשיך על ידי הראיה מקדושתו של משה.
יש לבאר את הדברים יותר. כי האור של משה היה בבחינת אור החכמה העליונה שהאירה מחוץ לכלים ולא התלבשה באותיות, וכמו שביאר האריז"ל (בעץ חיים בשער א"א) שיש בחינה של רישא דלא איתיידע, שזו בחינה שלא התלבשה באותיות. ואור זה אינו בר הבנה בשכל כיוון שאין לו כלים, אלא בבחינת ראיה, כמאמר חז"ל "רואים את הנשמע" – כי הנשמע מתלבש בכלי האותיות, וראיית הנשמע היא הראיה של האור כשהוא לעילא מאותיות. האור היה גדול ביותר למעלה מהשגת ישראל בראיה, ולכן כשלמד משה רבנו תורה עם ישראל היה הכרח לצמצם אור זה ולהכניסו בתוך הכלים שהם האותיות, וממילא יכלו ישראל להסתכל בפניו על ידי הלבוש של האותיות. אבל בעת שלא למד עמהם תורה, משה רבנו לא היה צריך לצמצם את האור בכלים, ולכן האור האיר ביותר כך שישראל לא יכלו להשיגו. אמנם כל זה היה לאחר חטא העגל, כאשר ישראל ירדו ממדרגתם, אבל לפני זה הרי יכלו לראות את הנשמע כמבואר, ולכן גם האור שהאיר בפני משה היו יכולים לראות ולהיות להם השגה על ידי הראיה הגם שאינו מלובש בכלים.
לפי זה נראה לבאר את העניין של הקמת המשכן לפני כניסתם לארץ, וכמבואר שלולא חטא המרגלים היו נכנסים מיד עם משה רבנו ובונים את המקדש בירושלים, ובכל זאת היו צריכים גם למשכן. הנה כלל ישראל יכלו לקבל את האור העליון במתן תורה, גם מה שהוא לעילא מבחינת הכלים, "רואים את הנשמע". לכן ישראל השיגו את הבחינה של שכינה ביניהם גם ללא כלים, ועל ידי השגת אור זה יכלו מיד להיכנס לארץ ישראל. וזה מה שאמרו בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך", שכוונתם להיכנס מיד לירושלים ולבנות את בית הבחירה. אולם לאחר שחטאו בחטא העגל וירדו ממדרגתם הם לא יכלו לקבל את האור הגדול של שכינה, זולתי על ידי התלבשות בכלים, ורק על ידי אור השכינה ששכן עמהם במשכן היו יכולים להיכנס לארץ ישראל. לכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כי אחר החטא נעשה העלם באור השכינה, וכמו שאמר הקב"ה "כי לא אעלה בקרבך" – שאין זה בגדר עונש של הסתלקות השכינה שהרי הקב"ה נאמר עליו "לא יטוש ה' את עמו" לרוב אהבתו אליהם בכל מצב שהוא, אלא הכוונה היא שלא יוכלו להשיג את אור השכינה, ולכן ישלח מלאך שאורו מצומצם וישראל יוכלו לקבלו.
וכן נראה מלשון התרגום יונתן בפרשת תשא על הפסוק "כי לא אעלה בקרבך" שכתב: "ארום לית אפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון". לכאורה דבריו סותרים, שכן קודם כתב שאינו יכול לסלק שכינתו מהם, ואחר כתב ש"לא יהא שרי בדור משריתכון". אמנם הכונה היא שזה ברור שבכל מצב שהוא הקב"ה אינו מסלק שכינתו מישראל לרוב אהבתו להם בכל מצב שהוא, אבל הבחינה של שכינה בישראל מצד המקבלים, שהם ישיגו את השראת השכינה ביניהם, זה אינו יכול להיות אחר שירדו ממדרגתם. וזה מה שכתב "לא יהא יקרי במדור משריתכון" – תלוי בכם שאתם תשיגו את האור. ומשה רבנו בקש "ילך נא אדנ"י בקרבנו", נקט לשון אדנות שהוא שם המלכות, בבחינת הצמצום שיצמצם את אורו בתוך כלים כדי שישראל יוכלו לקבלו. והקב"ה נעתר לו ואמר לו להקים משכן, שהוא בכלים כדי לצמצם את האור כדי יכולת קבלת ישראל, והוא מה שאמר הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". והקשו שהיה צריך לומר "ושכנתי בתוכו", אך הכוונה היא כי הקב"ה שוכן עם ישראל גם לפני המשכן, אבל לגבי "בתוכם" שהם ישיגו את אור השכינה בהכרח הוא לבנות כלים כדי לצמצם את האור לפי המקבלים. וזה נעשה על ידי המשכן שכל עניינו היה השגת כלל ישראל בשכינה ביניהם, והנה רק לאחר בחינה זו ששכינה עמהם גם לפי השגתם יכלו להכנס לארץ ישראל ולבנות מיד את בית המקדש.
ויש לבאר בזה מה שהובא בטור אור"ח (סימן קכ"ה) בשם פרקי היכלות שאומר הקב"ה ליורדי מרכבה שאין לו הנאה בעולמו כמו בעת שישראל אומרים קדוש, קדוש, קדוש ונותנים עיניהם בעיני ועיני בעיניהם. ונראה כי הכוונה היא לפי דברינו, שבחינת ראיה הכוונה היא על האור שהוא למעלה מהכלים והאותיות. וכמו שביארנו שיש בחינה של "לא הביט און ביעקב", שהקב"ה רואה את האור של נשמות ישראל שהוא למעלה מן הכלים, שמאירה באור יקרות גם לאחר החטא. כך יש בחינה של הסתכלות עיניים של ישראל בהקב"ה בבחינת "צורי ולא עולתה בו", שמאמינים שכל מה שעובר עליהם בגלות הארוכה נובע מאהבת הקב"ה אליהם. וכמ"ש הר"א גליקו בפירושו על שיר השירים, "דודי צח ואדום", שגם האדום שלו שהוא מידת הדין הוא צח מלא חסדים. ואף שמצד השכל וההבנה נראה כאילו יש העלם והסתר וחרון אף, אבל הם "נותנים עיניהם בעיני" – שמאמינים שכל זה מצד הכלים, אבל יש בכל הנהגה של הקב"ה עמהם השפעת אור עליון שהוא נובע אך ורק מאהבת הקב"ה לישראל. ובעת שיש את שתי הבחינות, מצד ישראל לקב"ה ומצד הקב"ה לישראל, אין לו הנאה כביכול בעולמו כמו בבחינה זו.