פרשת ויקרא
סמיכה בקרבנות
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"וסמך ידו על ראש העולה" (יקרא א', ד)
בחז"ל הובא שצריך לסמוך על הקרבן בשתי ידיו ובכל כוחו. והנה סמיכה זו אינה דוקא משום הוידוי שאומר בשעת מעשה, שהרי הרמב"ם כתב (בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות) שהמביא שלמים אינו מתוודה בשעת סמיכה אלא אומר דברי שבח, והרי שהסמיכה אינה דווקא מחמת הוידוי. מאידך מצינו שהסמיכה שייכת להלכות כפרה שיש בקרבן, שהרי בקרבנות פסח בכור ומעשר אין בהם סמיכה, כמו שממעט להו מפסוק (במנחות צ"ב) ובפשוטו משום שאין זה קרבן של כפרה. גם מצינו שהסמיכה אינה מעכבת את הכפרה, שהרי נשים אינן סומכות אע"פ שהן מביאות קרבן לכפרה, והרי שזה רק דין לכתחילה. ויש לבאר עניינו. גם יש לבאר מה שכתב הרמב"ם שבשלמים אומר דברי שבח בזמן הסמיכה, ובמנחת חינוך (מצוה קט"ו) כתב שגם מי שמביא עולת נדבה בלי כוונת כפרה על עשה ול"ת אומר דברי שיר בסמיכה, ואינו מובן מה עניין דברי שיר בשעת סמיכה, דבר שלא מצינו בכל עבודה אחרת שעושים בקרבן?
כדי להבין את העניין נקדים לבאר מה עניין קרבן בהמה, בין כשהוא מביא על החטא, וכקושיית הרמב"ן : "אם אדם חטא בהמה מה חטאה"?, בין כשהוא מביא עולת נדבה או שלמים שאינו בא על החטא. אמנם מבוארים בזוה"ק סודות נוראים וגדולים בעניין הקרבנות, ואין זה לפי השגה דידן, אבל מה שנוגע לעניין עבודת הקודש יש לבאר את עניין הקרבנות, כפרתם ונדבותם, ובזה נבין מהו עניין הסמיכה שמוסיף בכפרת הקרבן ואינו מעכב בכפרתו, ולא בכל קרבן שמכפר צריכים סמיכה.
ביסוד הדברים נראה להביא את דברי הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א, שמבאר לפי יסוד דברי האריז"ל בריש עץ חיים שיש בכל עולמות מהד' עולמות שתי בחינות של עשר ספירות. האחד של עגולים, כמראה השמים זה בתוך זה וזה סובב על זה, והשני כמראה דמות אדם פרצוף של יושר, כאשר העגולים הם בחינת נפש והיושר בחינת רוח. ומבאר שכל הברואים שנבראו בששת ימי בראשית עד האדם נבראו מבחינת העגולים, ואילו מאמירת נעשה אדם התחילה הבריאה מבחינת היושר, ולכן כל הברואים עד האדם הם בצורת עגולים, ואף בהמות וחיות שהולכין על רגליהם הוא כעין עגולים שהראש נוטה לסוף הגוף, ורק האדם נברא בקומה זקופה בבחינת היושר.
והנה מה שכתב האריז"ל שבחינת העגולים הוא נפש והיושר רוח, הביאור הוא כי נפש מורה על ההנהגה העליונה בדרך הטבעית, כמו כל גלגלי השמים שהם מסובבים תמיד בהנהגה טבעית, וכן כדור הארץ הוא עגול וטבעי. גם הצומח בא בצורה של עגולים, כמו הפירות והתבואה, משום שהוא בא בהנהגה טבעית. וכן כל הברואים אין להם נפש שכלית וכל הנהגתם היא נפש טבעית, חוץ מן האדם שנתן הקב"ה בו שכל ותבונה והנהגתו בבחירה, ואין דבר שמכריחו לעשות או לא לעשות, ולכן נקרא רוח שתלוי לפי רוחו ולפי דעתו. ונראה שכמו שזה מורה על הבחינה של הברואים כך הוא מבחינת ההנהגה העליונה, שיש הנהגה שאינה תלויה במעשים של המקבל אם זכה לכך או לא, אלא זה בא בדרך השפעה טבעית מלעילא לכל מי שנברא בששת ימי בראשית, כמו הגלגלים והארץ בהמות וחיות שאין צריכים מעשים מיוחדים כדי לזכות להיות קיימים. אבל האדם יש בו הנהגה של רוח ויושר, שתלוי לפי מעשיו, ובפרט כלל ישראל שכל חיותם תלוי אם מקיימים את התורה או לא. לכן כתב האריז"ל שכל הכוונות שיש בקיום תורה ומצוות אין להן השפעה אלא בבחינת היושר אם יהיה עם מוחין או בלי מוחין ובאיזה מוחין, אבל בבחינת העגולים אין להם השפעה.
אמנם מצינו שלפעמים באה המשכת הנהגת עיגולים גם לאדם. הנה התולדות בפרשת חוקת מבאר את עניין פרה אדומה, שמי שמגיע לתחתית היושר נופל לבחינת העגולים שהם סובבים מסביב ליושר. וכוונתו לומר שהרי פרה אדומה כל מי שמתעסק בה טמא וכל מי שנושא את המים שלא לשם הזאה טמא, ומשמע שהיא בחינה של תחתית המדרגה של היושר שהוא בהעלם גמור מאור א"ס, ואעפ"כ זה מטהר את הטמא. בהכרח הביאור הוא כי דווקא בתחתית היושר אז מאיר מבחינת עגולים, ששם היא הנהגה שאינה לפי מעשי אדם, וכל אחד מקבל משם השפעתו. וכוונת דבריו כי ההזאה היא בעיקר באפר פרה לומר שזה שטמא וצריך הזאה מגיע לבחינת אפר הפרה שהיא מאירה מבחינת העגולים, ועל ידי זה יכול לקבל טהרה מן הטומאה שחלה עליו. שהרי לא מצינו טומאת מת אלא באדם שהוא מבחינת היושר, אבל בבהמה אין טומאת מת החמורה ובהכרח משום שבדרך העגולים אין שייך שם טומאה וכדי להסיר הטומאה מאדם הטמא בהכרח להביאו להארת עגולים ואז נטהר מטומאתו.
ומצינו גם שמועיל לעניין תשובה, וכמו שמבואר במעשה דרבי אליעזר בן דורדיא, שאמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, נהרות וימים בקשו עליו רחמים, ולא הועיל עד שהניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה ויצאה נשמתו, ובת קול יצאה: "ראב"ד מזומן לחיי עולם הבא", ובכה רבי: יש קונה עולמו בשעה אחת, ולא עוד אלא שנקרא רבי. והעניין בזה שחטאו היה כל כך גדול שהגיע לתחתית היושר בהעלם גמור, ולכן לא היה מקור אור להמשיך לו תשובה מבחינת היושר. לכן הוא הניח את ראשו בין ברכיו להיות כבהמה בחינת עגולים, וביטל עצמו להיות בבחינת העגולים, והמשיך משם הנהגת העגולים שאין זה תלוי לפי מעשי האדם אלא כבהמה שמצד ההנהגה הטבעית יש לה קיום, ולכן נתקבל בתשובה. וכן מצינו גם ברבי חנינא בן דוסא שביקש רחמים על בנו של רבן יוחנן בן זכאי שחלה, והניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה, ומשום שראה שאין לו מקור חיות מבחינת היושר אבל מבחינת העגולים המשיך לו חיות ששם הוא המשכה לכל מי ששייך לשם ואינו תלוי בגזר דין או לפי מעשיו.
לאור זאת נראה לבאר את עניין הכפרה בקרבן בהמה ועניין הסמיכה על ראשו בכל כוחו. יש לומר ששורש הכפרה השלמה היא מבחינת העגולים, שהרי בכל חטא שאדם עושה נעשה חיסרון ופגם בבניין היושר, וכדי לעשות תיקון במה שפגם החטא צריכים השפעה של רחמים מיוחדים, וכיווון שיש פגם בבניין העליון איך תבוא השפעת הרחמים? בהכרח יש להמשיך זאת מעולם העיגולים ששם אין החטא פוגם כלום, ואופן ההנהגה היא הנהגה בדרך הטבעית שלא לפי המעשים, והאדם מקבל משם את השפעת הרחמים כדי שיוכל לעשות את התיקון בבחינת היושר. והנה עניין זה להגיע לבחינת עגולים בא על ידי הבאת קרבן בהמה וסמיכה בכל כוחו, דבר שמורה על הרצון להגיע לאותה בחינה של עגולים, ומשם נמשכת ההשפעה לכפר עליו כדי לתקן מה שפגם ביושר. וזהו אם כן סוד כפרת הקרבן, להמשיך רחמים מהבחינה של העגולים, וכיוון שבהמה היא בחינת חי היונק מבחינת עגולים לכן האדם יותר קרוב לבחינה זו.
אולי יובן בזאת מה שמצינו שאין נשים סומכות וכן אין קרבנות צבור טעונים סמיכה, שלפי המבואר הרי עצם הבאת בהמה לקרבן ששמו נקרא עליה הוא כבר מעורר את הבחינה של העגולים, אבל אנשים שהם מבחינת רוח צריכים עוד פעולה כדי להתבטל לבחינה זו של עגולים. לכן זה נעשה על ידי סמיכה בכל כוחו, זאת כדי להיות קשור באחדות עם בחינת הבהמה. אבל נשים, שהן מבחינת נפש בכללות הבניין וגם בריאתה על ידי אחת מצלעותיו ולא מבחינת יושר, ממש שייכות יותר לבחינת הקרבן גם ללא סמיכה. לכן אמרו שגם עבד אינו צריך סמיכה, וזה לא רק משום שהוקש לאשה אלא משום שעבדי כמקרקעי דמי וממילא שייכותם עם הבהמה היא בעצם ההקדשה לקרבן שלו. כמו כן יבואר בזה מה שצבור אין צריכים סמיכה, ורק בפר העלם דבר או בשעיר המשתלח שבא לכפר על עבירות חמורות וקלות צריכים סמיכה, זאת כמו שכתב הרמב"ם שם. ויש לומר את הביאור בזה, לפי מה שהארכנו בכמה מקומות כללות ישראל יש להם בחינה מיוחדת שאינה באדם יחיד אפילו יהיה צדיק גמור. בזוה"ק בפרשתנו מבואר שיש לישראל שלוש בחינות: עבדים, בנים וכנסת ישראל בת זוגו. וביארנו כי בחינת עבדים היא משום קניינו של הקב"ה בעם ישראל בהוציאם ממצרים, וזה שייך בכל יחיד ויחיד. בחינת בנים היא מצד שורש נשמתם, וזה שייך בכל יחיד שיש בו נשמה. ואילו בחינת כנסת ישראל אינה אלא כשיש בהם את כללות ישראל, ואז כולם נעשו לבחינת נוקבא ואשה וכביכול הקב"ה בבחינת איש. נמצא כי כל הקרבנות שבאים על ידי כללות ישראל, שהם בחינת נוק', אין צריכים סמיכה שהרי דינם כמו אשה שהיא מאותה בחינה של עגולים גם ללא סמיכה. אבל בפר העלם דבר ושעיר המשתלח שיש עוון חמור, שנעשה פירוד בין כלל ישראל והקב"ה, שוב אין בהם אותה בחינה של כנסת ישראל בת זוגו וממילא צריכים סמיכה כמו בכל זכר. והנה כל זה בסמיכה של קרבן הבא לכפרה. אבל כבר התבאר שיש דין סמיכה גם בשלמים, או בעולת נדבה, ושם הרי אין צריך לכאורה להיות בבחינת עגולים כדי לכפר על החטא ומדוע צריכים סמיכה?
אכן נראה שהמביא עולה ללא חטא עניינה שרוצה להתעלות על ידי כך למדרגה עליונה יותר בעבודה, וכן המביא שלמים עניינו לעורר את האהבה בינו לבין הקב"ה. וכלל הוא במי שרוצה לעלות למדרגה עליונה יותר הרי שהוא צריך קודם לכן להגיע לבחינת העדר וביטול, כמו שאמרו בתמורה "אימת גביל לכי מסרח ואז עפרא בעלמא הוא" [=לגבי ביצה שלפני בקיעת האפרוח היא מסרחת]. וכל מדריגה של רוחניות היא בבחינה אחרת לגמרי, שצריכים עיבור יניקה ולידה כדי לבטל את הבחינה הקודמת כדי להתעלות למדריגה עליונה יותר. לכן גם בזה צריכים הבאת קרבן בהמה וסמיכה, שהאדם יתבטל לבחינה של עגולים שהיא בחינת נפש, ואחר כך לעלות למדריגה עליונה יותר, שכן כאמור אי אפשר לעלות למדריגה אחרת אלא אם כן נעשה ביטול מהבחינה הקודמת, ולכן גם בהם שייך סמיכה. וזה מש"כ הרמב"ם שאומר דברי שבח, והכונה היא לפי הכלל שהובא בלקוטי תורה לבעל התניא שכל עניינו של שיר הוא עליה לעילא, ודרכו של שיר שהוא יורד ועולה, וזו הכונה דברי שבח ושיר – לרמוז על אותה בחינה של ירידה לצורך עליה.