פרשת חוקת
זר שוחט ואלעזר רואה
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ושחט אותה לפניו" (במדבר י"ט, ג) וברש"י: "זר שוחט ואלעזר רואה". ויש להבין את העניין שאלעזר רואה. מה הכונה בכך, ומה זה מוסיף אם הוא אינו עושה את המלאכה בידיים? וכן להלן "ושרף את הפרה לעיניו", משמע שכהן אחר יכול לשרוף את הפרה אלא שאלעזר צריך לראות, מכאן שיש עניין מיוחד בכך שאלעזר רואה. ובעיקר ענין פרה אדומה שנאמר בה חקה משמע שעצם מצוה זו באה בדרך של חוקה שלא לדעת טעמה, ואילו בחז"ל מצינו שהקב"ה אמר למשה "לך אני מגלה טעם פרה", משמע שיש בה טעם שיכול להגיע למקבלי התורה, אלא שלא כל אחד ראוי לזה, ומכאן שאין זה נקרא חוקה כיון שיש בה טעם ויש מי שיודע הטעם, רק שלא כל אחד יכול להשיגה. וכן מוכח לשון חז"ל שהביא רש"י "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".
ויראה בזה שאמנם משמעות חוקה היא שאין בה טעם, ואין שייכות לדעת טעמו, ואעפ"כ שייך גילוי למשה רבנו. הנה מצינו בחז"ל על שלושה דברים שנתקשה משה רבנו והקב"ה הראה לו אותם, והם: מנורה כמש"נ "אשר אתה מראה בהר" ואמרו חז"ל שהראה לו מנורה של אש. מחצית השקל שנתקשה משה והראהו הקב"ה מטבע של אש, וכן החודש שהראהו הקב"ה את הירח "כזה ראה וקדש". ויש להבין מה הקושי שהתקשה בהם משה, וכן למה דוקא בשלשה אלו? ויראה בזה שהנה שלושת הדברים האלו הם מבחינת המלכות. מנורה כתב האריז"ל בפרשת בהעלותך שעניינה הגדלת המלכות ובנינה. מחצית השקל מורה על בחינת המלכות, שהיא בגדר מחצית של בחינת הז"א (פרצוף המידות חג""ת נה"י), פלג גופא. והחודש היא הלבנה שהיא בחינת המלכות, ובכל אלו נתקשה משה רבנו. ובפשוטו משום שמשה הוא מבחינת הזכר ולא הנקבה, לכן הוא התקשה במה ששייך למלכות. אך אם כן אינו מובן מה יוצא ממה שהראהו כיון שאין שייך לבחינתו? אכן הכונה בזה היא שהנה המלכות נקראת דלה ועניה, לית לה מגרמא אור רק מה שמאיר עליה מן השמש, ולכאורה זה מורה על כך שהיא במדריגה נמוכה ולכן היא דלה ועניה. אמנם האמת היא כי זה מורה על גודל אורה, וכמו שהגדיר בעל התניא זאת כי האבן הנופלת מראש החומה נופלת הרחק מכולם ודווקא ריחוקה מורה על מקורה בשורש החומה. וכן המלכות דווקא משום שהיא כל כך נעלמת הדבר מורה שהיא באה ממקום עליון מאד ואורה כל כך גדול שאין יכולים לראותו. וענינה כמו שכתב האריז"ל בענין מה שנאמר "יוצר אור ובורא חושך", ואיך יתכן כי בריאה שהיא עליונה מיצירה היא חושך ויצירה אור? ומבאר שזה נובע מכך שהמלכות לעילא ממקום אור גדול שאינו בר השגה, לכן היא אצלינו בחינת חושך. והנה כל זה בבינה עילאה, אבל במלכות שהיא חשוכה יותר וממש אין רואים בה כל אור מצד עצמה, מורה זה על מקורה שהוא אור עליון מאד מראש הקומה, ולכן לפי גודל האור שאין אנו משיגים אותו אין רואים כלום ולכן היא נראית דלה ועניה ולית לה מגרמא כלום.
ויש לומר שזה מה שהתקשה משה, משום שכל שלושת הדברים עניינם מבחינת המלכות ובניינה, והאור שלה כל כך גדול עד שאין אותיות שיכולים לצמצם בהם את האור, ואין כלים להלביש את האור, לכן היא דלה ועניה. ולא הבין משה רבנו טעמם, אמנם הקב"ה הראה לו בעינים, שזה מורה על בחינה של למעלה מהבנת הטעם, כי הבנת הטעם של דבר מורה שהאור יכול להתלבש בכלי האותיות של המוח, ואילו מה שהוא לעילא מבחינת אותיות אינו יכול להתלבש בכלים. אבל בחינה של ראיה, שהיא לעילא מהבנה, שייך גם בזה. וזו הכונה שהקב"ה הראה למשה רבנו מנורה שקל וחודש, היינו שהראה לו את האור של שלושת הדברים האלו שאינם יכולים לרדת להתלבש באותיות השכל אבל ראיה שייך בזה. וכל זה משום שכולם במלכות שהיא חשוכה מחמת גודל האור, ואין להם לבושים למטה כמו שאר הספירות.
לאור זה נראה שזו הכונה במה שאמרו חז"ל שהקב"ה אמר למשה "לך אני מגלה טעם פרה", כי עניינה של הפרה הוא ג"כ במלכות, שהיא דלה ועניה ואין בה השגה באותיות ובכלים, וענינה שהיא אדומה מורה על כך. וזו הכונה שאין בה טעם והיא חוקה, אבל ברור שיש בזה אור אלא שאינו מתלבש בכלי האותיות ויכולים לראות זאת בעיניים. וזה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו "לך אני מגלה טעם פרה", כיון שמשה רבנו הייתה לו בחינה זו לראות את האור בשורש גם כשאינו יכול להתלבש בכלים, לכן התגלה לו האור של הפרה האדומה. מובן בזה מדוע משה רבנו לא גילה זאת לאף אחד, והרי לא נאמר בזה איסור לגלות למי שיודע, ואם הוא ידע למה לא מצינו שגילה לאהרן? ובהכרח משום שאין זה יכול להימסר בכלים של אותיות, ורק ראיה שייכת בזה שאינו יכול להימסר לאחר.
והנה כלל הוא בכל קיום מצוות שיש שתי בחינות: גוף המצוה שעל ידי מעשה המצוה נעשה מזה כלים של המצוה, ואור המצוה שהיא הנשמה של הכלים שזה נעשה על ידי הכונה בפנימיות המצוה. ולפי"ז צריך ביאור במצות פרה אדומה, אם הטעם הפנימי שלה לא התגלה אין כאן בנין של נשמת המצוה אלא רק מעשה המצוה, וזה דבר שאי אפשר להיות שמצוה גדולה כזו שהיא שקולה כנגד כל המצות, כמו שהובא במדרש חז"ל, תהיה נעשית עשיה פשוטה בלי נשמה של אור. לכן אמר הקב"ה למשה רבנו ""לך אני מגלה טעם פרה", והגילוי כמבואר לא על ידי אור של אותיות אלא אור של ראיה, שעל ידי זה יבנה אור ונשמת המצוה. אבל לאחרים חוקה, שהם עושים רק את מעשה המצוה. אמנם מה שזה נעשה על ידי הסגן אלעזר הוא בגדר השפעה ואצילות ממשה רבנו אל הסגן, שמשה עומד בשעת מעשה ורואה לא רק את מעשה הפרה, אלא בכוח ראיית משה רבנו בשעת המעשה את האור של המצוה, ועל ידי כך הוא בונה את הנשמה של המצוה.
וזה מה שנאמר "ויקחו אליך", שהמעשה של הפרה בהכרח מתקשר עם משה רבנו, שמכווין הסגן בשעת מעשה שרואה את האור של המצוה מכח משה לבנות אותה, שכן אומרים חז"ל כי לדורות "זר שוחט ואלעזר רואה". לכן כל האפר של כל הפרות בהמשך הדורות היו בהכרח מעורבים משל משה, זאת כדי לבנות בזה את האור של המצוה. והוא הענין של "ושרף את הפרה לעיניו", שבהכרח יש כאן ראיה של מי שרואה ובונה את הנשמה של המצוה. ויש לומר שזה גם מה שנאמר בהדלקת המנורה "ויקחו אליך שמן זית זך", שגם שם התבאר כי האור של מעשה המצוה הוא לעילא מהשגה בכלים של האותיות, והיו צריכים שדווקא משה רבנו יראה לא רק אור של צורת המנורה עצמה אלא גם מה ששייך להדלקה, והכהן המדליק מקבל השראה ממשה רבנו שבשעת מעשה רואה את האור. ומשה רבנו נשאר בכוח זה תמיד, ומכוחו הוא שהכהן יכול לבנות בראיה. וכן הוא בקידוש החודש, שהסנהדרין קבלו כוח זה ממשה רבנו לראות בשעת מעשה את האור של המצוה כדי לבנות את הנשמה, וכן הוא בכל ישראל בנתינת מחצית השקל.
ומובן בזה מה שנאמר כאן "זאת חקת התורה", כמו שנאמר בכל הדברים לשון "זה", שמורה על ראיה, וגם כאן נאמר זאת שמורה על ראיה. ויש לומר שזה מה שאמר שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ולכאורה הרי יש בה טעם בפרה, ואם שלמה המלך זכה לחכמה עליונה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה ואמרו חז"ל אפילו ממשה, למה לא השיג טעם פרה? ותינח אם נאמר שאין בזה טעם, אבל אם משה ידע למה הוא לא ידע? אכן הכונה בזה כי היא שלמה היה גדול בחכמה יותר מכולם, אבל הבחינה של פרה לא שייך לדעת אותה בחכמה, וגם משה רבנו לא בחכמה ידע אותה אלא בראיה. וזה מה שאמר "אמרתי אחכמה אבל היא רחוקה ממני", שאינה מושגת בחכמה שהיא לעילא מבחינה זו אלא רק על ידי ראיה, שלזה זכה רק משה רבנו או הסגן בשעת מעשה שבא מכוחו.
והנה אף שמצינו בחינה זו בפרה אדומה, ולא בכל המצוות, אכן נראה שגם בכל המצוות הוא כך ששורש האור של המצוה הוא כל כך רם ונישא שהוא למעלה מהשגה. אלא שבכל המצוות יש בחינה של השתלשלות ניצוצי אור מן השורש, שיורדים למטה להתלבש בכלים ויש בהם השגת המוח, אבל בפרה אדומה שהיא חוקה האור שלה מעולם לא ירד למטה ולא הצטמצם ממנו ניצוצי אור להיות מושג בכלים של אותיות. והוא מה שאמרו חז"ל "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", וענין זה נאמר למי שמתגבר עליו יצרו בדברים של שכל וטעם להסיתו לעבירה, וכמו שמצינו ביוסף הצדיק שראתה אשת פוטיפר ברוח הקודש שיצא מהם זרע והסבירה לו שמשום כך הוא צריך להיות עמה, אבל "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו", הכוונה היא כי לא מצא מצד החכמה איסור בדבר אלא מצד התבוננות באביו שבשמים. עין רואה שיש בכל מצוה ועבירה בחינת אור שהוא לעילא מהשגה של חכמה, ומשום כך אין שום היתר על זה. וכן בכל אדם על ידי שיאמין כי יש למעלה מאוזן שומעת גם עין רואה, אור עליון, יהיה נזהר ביותר מפיתוי היצר שמראה כל מיני היתירים על חטאים, ולא רק בחטא אלא גם בדברים של היתר הנמשכים מכוח חומריות הגוף. אף שאין בהם אותיות התורה בבחינת אוזן שומעת להלבישם באיסור, אבל יש בהם בחינה של עין רואה לעילא מבחינת אותיות, ולכן אמרה התורה "קדש עצמך במותר לך", בלי לומר מפורש איסור, שבזה לא נגלה נצוצי אור של אותיות והאור הוא לעילא מבחינת השגה רק בבחינת ראיה.
בזה נבין מה שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב באמצע, והם מראים עליו "הנה אלקינו זה". הכונה היא כי אפילו הצדיקים הגדולים בעולם הזה השיגו את השכינה בבחינת אוזן שומעת של כלי החכמה המתלבש באותיות, אבל לא הגיעו לבחינה של עין רואה. אבל לעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים והכל מראין עליו באצבע להגיע לאורות התורה בראיה. לכן נעשה זה בבחינת מחול שכולם שוים, כי ההבדל במדריגות הצדיקים הוא בגודל ההשגה של החכמה אבל הראיה שהיא לעילא מכולם ממילא כולם שוים בזה. אם כי מצד אוזן שומעת יש בהם חילוקי מדריגות, אבל לא מבחינת עין רואה. וזה מה שהובא בדברי חז"ל שחוקת פרה אדומה אינה אלא בזמן הזה, אבל לעתיד לבוא כולם ידעו טעם פרה, והכונה כמבואר כי כיון שאז תהיה הבחינה של "הנה אלקינו" זה ממילא גם טעם פרה שאין לו התלבשות של ניצוצי אור בכלים יראו אותו כולם.
ונראה שזה היה הטעם שמצינו במשה רבנו שלא נכנס לארץ ישראל, אבל הקב"ה הראה לו את כל הארץ כמ"ש בפרשת הברכה. והענין הוא כי כדי לבנות את הכלים של ארץ ישראל היה די בדור המדבר שנכנסו לארץ, אבל לבנות את הנשמה והאור של מצות ישוב ארץ ישראל זה יכול רק משה רבנו על ידי בחינת הראיה שניתנה לו, וראה את האור הפנימי של הארץ, ועל ידי כך בנה אותה והמשיך אותו להאיר את הכלים. כמו כן יש להבין לפי דברינו את המציאות של כלל ישראל, שאחר מתן תורה הגיעו לבחינה של עבודה זרה בעשיית העגל ולומר "אלה אלהיך ישראל". הנה השגת אלוקות שהיתה לכלל ישראל במתן תורה היתה בדרך ראיה, וכמו שאמרו חז"ל שנפתחו שבעה רקיעים וראו כי אין עוד מלבדו. וכבר התבאר כי מה שאינו בהשגה שכלית אלא בראיה אין זה מועיל אלא לשעתו, אבל אחר שנעלמה הראיה לא נשאר רשימו מזה. לכן כלל ישראל אחר שהלכו ממתן תורה כבר התחילו לחשוב על העגל, כמו שמבואר לדעה אחת במדרש כי נעלם מהם האור, ובחינת אותיות לא היו שישאר רשימו, ממילא הם היו כמו קודם מתן תורה וחזרו לעבודה זרה של העגל. לכן כנגד זה באה פרה אדומה לכפר על מעשה העגל, שהיא ג"כ אינה מושגת אלא על ידי ראיה, וישראל מקיימים אותה מתוך אמונה פשוטה גם כשאין להם אותיות של הבנה במצותה, וזה תיקון על מה שחטאו בעגל אחר שנעלמה מהם הראיה.
וכמו שיש בחינה זו בקיום מצות ובבנין אור ונשמת המצוה כך הוא בענין קרבת קוב"ה וישראל. וכמ"ש בפרשת בלק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", מה שאינו מובן שהרי כל האומר "הקב"ה ותרן יותרו חייו", ואיך נכתב בתורה דבר שזה סותר מאמרי חז"ל? אכן הביאור הוא שבלעם היה יודע דעת עליון, שהבין את קרבת הקב"ה וישראל באור של כלים הנכנס בדעת, אבל לא ידע את הבחינה של עין רואה. לכן הוא אמר על עצמו שהוא שתום העין, שכן הוא מגיע רק עד אוזן שומעת ובזה הוא כמו משה, אבל על בחינת עין רואה הוא שתום העין ולא ראה כלום, רק אמר "לא הביט און ביעקב", כי מבחינת עין רואה אין הקב"ה רואה שום חטא ועוון ביעקב וישראל ורק מבחינת אוזן שומעת יש במעשיהם חטאים. לכן לעתיד לבוא נאמר "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", כי אז תהיה הראיה על אור השכינה בבחינת עין רואה, וכן הקב"ה כביכול יסתכל על ישראל בבחינת עין רואה שאין שם פגם וחסרון, וכמו שהובא בטור סימן קכ"ה בשם פרקי היכלות שהקב"ה אומר שאין לו הנאה בעולמו כמו בעת ישראל "נותנין עיניהם בעיני ועיני בעיניהם", והכוונה היא שהם מגיעים לבחינת הסתכלות באור השכינה שהוא לעילא משכל והקב"ה מסתכל על אור נשמתם מבחינת ראיה שהוא לעילא מבחינת כלים, והכל בתיקון. ועל זה נאמר בשיר השירים "הסיבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני", שמבואר ברש"י כי מתעוררת אהבה עצומה על ידי הסתכלות העינים עד שאינו יכול להתאפק מקרבתם יעויי"ש, וזה משום שעל ידי הסתכלות בשורש של האור עין רואה שם הכל בתיקון ושלימות כמו בעת אצילות נשמות ישראל, ומתעוררת אהבה "שלבי משתחץ ואיני יכול להתאפק" כלשון רש"י שם. וכן נאמר שם "לבבתיני אחותי כלה באחד מעיניך"", שמעוררת אהבה בלי גבול וסוף על ידי אחת מהעינים, הסתכלות עין בעין.
ויש לומר שזה הרמז על כך שנכתב בפרשת פרה שלוש פעמים תיבת "אשר", שהוא אותיות ראש, "אשר צוה ה'", "אשר לא עלה עליה עול", "אשר אין בה מום", להורות כי עיקר האור שלה הוא בחינת ראש, השורש של עין רואה. וכן במנורה נאמר "אשר אתה מראה בהר", וכן בפרשת ויכולו של שבת נאמר שלוש פעמים "אשר", שהוא אותיות ראש, להורות כי אור השבת הוא ג"כ מבחינה זו של ראיה, וכמו שאמר משה רבנו לכלל ישראל "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". לא די באותיות, אלא ראו שיכולים לראות את האור של השבת בראש הקומה בבחינת "עין רואה".
ויש לבאר לפי דברינו מה שכתבו בספרים הקדושים בענין תורת הרשב"י ואחריו האריז"ל ואחריו הבעש"ט זיע"א, שהאריז"ל והבעש"ט באו לפרש דבריו. שזה כמו מי שהלך למדינת הים וראה שם אדם שלם בכל עניני שלימות וסיפר על זה לאנשי מדינתו, ואחר כך בא אחר וצייר את האדם, ואחר זה בא שלישי והביא את האדם. כך הרשב"י גילה שיש אורות וסודות בכל מצוה, והאריז"ל צייר אותם בפרטות הכונות, והבעש"ט הסביר איך זה שייך באדם במידותיו ובמעשיו. והכוונה כמבואר כי רשב"י ראה את פנימיות המצוות בבחינת עין רואה, כמו משה רבנו, ולכן רק גילה שיש בחינה כזו. ואחריו האריז"ל שכבר ירדו הדורות סמוך לעקבתא דמשיחא ירדו ניצוצי אור שיכלו להתלבש בכלי החכמה, ואחריו הבעש"ט הוריד אותם בכלים של האדם ומידותיו. וירידת האדם עלי אדמות היא לתקן את מעשיו, שיעלה מבחינת "מעשיך נכתבים בספר" ל"אוזן שומעת", ואחר כך לעלות לשורש של "עין רואה".