פרשת מטות
מוצאיהם למסעיהם על פי ד'
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ויכתוב משה את מסעיהם למוצאיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (במדבר ל"ג ב)
המפרשים העירו על מה שנאמר כאן שתי פעמים "מסעיהם" "ומוצאיהם", ולא עוד אלא שיש בזה היפוך דברים: קודם נאמר "מוצאיהם למסעיהם", ואחר כך "מסעיהם למוצאיהם". בפשוטו נראה לומר שיש בכך כוונה לומר כי בתכלית מסעי בני ישראל יש בהם שני דברים:
האחד – על פי ה', התכלית של הבנין העליון על ידי כל מסע.
השני – מה שנתקן למטה בכלל ישראל על ידי מסעיהם, וכמו שנאמר בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".
משמע מכך שבכל מצעדי גבר יש בזה שתי תכליות: האחת של "מה' מצעדי גבר כוננו", מה שנעשה על ידי ההשגחה מלמעלה כדי לבנות בעליונים, והשניה תכלית של התחתונים "ודרכו יחפץ" – מה שטוב לדרכו. ולכן מה שנעשה למעלה שהוא על פי ה' נאמר בו "מוצאיהם למסעיהם", ומה שנעשה בתחתונים נאמר בו "מסעיהם למוצאיהם". ובא הפסוק לומר כי במסעי בני ישראל במדבר היה בזה הן תיקון עליון, וזה "על פי ה'", בין תיקון בתחתונים וזה "ואלה מסעיהם", שנרמז בתיבת "אלה" דור המדבר שהיו מבחינת משה רבנו שהוא בחינת הדעת, והמסע בא לתקן הדור עצמו.
דברים אלו יובנו ביותר לפי מה שיסד בספר עבודת ישראל יסוד גדול בעניין הנהגת הבריאה. לדבריו כל המאורעות שהתרחשו בבניין וחורבן באים בשני אופנים:
האחד מה שמסודר מתחילה בששת ימי בראשית לוח מסודר על כל מה שיארע בששת אלפים שנה, וטעמו של כל דבר נעלם מאתנו, ויש שכתבו כי בסיפור בריאת העולם בששה ימים מרומז כל מה שיעבור על העולם עד סוף קיומו.
והשני מה שנעשה על ידי הבחירה של כלל ישראל וכל הברואים בקיום תורה ומצוות. אמנם למרות שזה תלוי בבחירה, הרי כל מה שנעשה על ידי בחירה מתאים עם הלוח המסודר, ואם אמרו חז"ל שבית המקדש נחרב בגלל עוונות ישראל הוא ג"כ נחרב מצד הלוח המסודר, וזה נשגב מבינתינו להבין. אבל עכ"פ כך מבואר בלשונו שההנהגה היא אופן בתוך אופן, האחד מסודר והשני מצד בחירה, ושניהם מגיעים לאותה בחינה. ולאור זאת הרי נאמר כאן במסעי ישראל שהיו ע"פ ה' הוא הלוח המסודר מששת ימי בראשית, וכן "ואלה מסעיהם למוצאיהם" שכל מה שבא על ידי מעשי כלל ישראל היו צריכים לתקן. והוא כמבואר בפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" מצד הלוח המסודר, וגם "ודרכו יחפץ" מצד הבחינה שהוא רוצה בה ג"כ נעשית אותה בחינה אף שזה בבחירה.
ובזה יובן ההבדל בין התכלית של "על פי ה'" לתכלית של כלל ישראל. כי המסעות לתכלית התיקון העליון נאמר בהם "מוצאיהם למסעיהם", שעיקר התיקון הוא במסע והיציאה הייתה כדי לנסוע למקום הבא, ואילו מצד התיקון של ישראל היה זה "מסעיהם למוצאיהם" כדי לצאת מהמקום שחנו בו. והביאור כי תכלית התועלת של כלל ישראל במסעות אלו הוא לצאת ולהתרחק מטומאת מצרים שהיתה בקליפת מצרים, בחינת טומאה פנימית, ובמדבר בחינת טומאה של מקיף. וכמו להבדיל שיש בקדושה אור פנימי ואור מקיף, וזה לעומת זה עשה אלקים, ששכנו שם כוחות טומאה סביב למצרים. ובעוד שכלל ישראל יצאו ממצרים מטומאה פנימית, הרי שבמסעות המדבר בכל מקום שיצאו ממנו הייתה זו יציאה מהמקיף של הטומאה שהיה שם, ותכלית המסע הייתה כדי לצאת מהרע של מצרים ולהגיע למקום שהרגיעו שם כוחות הרע ולהכניע אותם, ולכן נאמר בזה "מסעיהם למוצאיהם". אבל מצד הבחינה העליונה והלוח המסודר תכלית המסעות היא הנסיעה אל המקום המיועד לתכלית זו שהוא בסוף המסעות, ולכן נאמר "מוצאיהם למסעיהם", וזה על פי ה' התכלית העליונה.
גם יש להסביר לפי מה שהובא באור החיים הקדוש שבכל מקום שחנו בו על ידי היותם שם נדבקו בהם אורות הקדושה שהיו שבויים בידי הטומאה, שהיא בבחינת מקיף דטומאה כמבואר, וכשנסעו צבאות ה' משם יצאו עמהם אותם הניצוצות הקדושים שהיו שייכים לשלימות הבנין. וזה הביאור "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", שהתכלית העליון שהוא "מוצאיהם למסעיהם" הוא כדי ליסע עם אותם אורות של קדושה הנקראים פי ה'. ואלו "מסעיהם למוצאיהם" כלל ישראל תכלית נסיעתם היתה למוצאיהם, מה שביטלו את כוח הרע שסובב את מצרים ועל ידי זה נטהרו גם הם מבחינת טומאה של מקיף. באופן שמבואר כי התכלית העליון היה בבחינה של עשה טוב, הוא המסע, ותכלית ישראל היה סור מרע שהוא המוצא.
ולהסביר את העניין על דרך העבודה נראה שזה בא להורות על תכלית הבריאה של האדם שהוא מורכב משני דברים, לבוש גס וחומרי שעימו נשלחה נשמה שהיא חלק אלק ממעל, שיש בזה שתי תכליות, האחת של מעלה והשניה של מטה. התכלית של מעלה הוא להעלות ניצוצות קדושים שנפלו למטה וכמו שמבאר האריז"ל בכל מצוה איך שמעלים מ"ן ממה שנפלו והם חלקי אורות של הנשמה, "נפשם בהם תתעטף", ולכן זה נעשה על ידי אור הנשמה שיש באדם, והשני של מטה להכניע את הגוף החומרי ולעשות אותו רוחני שזה נעשה על ידי יגיעה והכנעה. באופן שמבואר שתכלית הנשמה שהיא אור רוחני עליון הנקרא עפ"י ה' הוא לקבץ את הניצוצות הקדושים השייכים לכל אחד בפרטות, ויש בזה עליה ושלימות של הנשמה. ותכלית החומר הוא לזככו ולעשות ממנו רוחני, כמו שמצינו בחנוך ואליו שהגיעו עד מדריגת מלאכים מבחינת הגוף והחומר שלהם. ולכן מה שנעשה שלימות בנשמה הוא נקרא מסעיהם, התדבקות הניצוצות הקדושים בנשמה, שאז היא עולה למדרגה יותר עליונה על ידי שלימותה. וכמו שכתב במגלה עמוקות שקודם היא תחת כסא הכבוד ואחר כך על כסא הכבוד. וזה "למסעיהם", שתיסע למעלה בבחינת על כסא הכבוד. ומה שנעשה שלימות בגוף הוא "מוצאיהם", שנפרד ממנו החומר העב הגשמי ונעשה רוחני. ועל זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא, כי הצדיק עיקר עבודתו בחלק הנשמה בתורה ותפלה, מה שמותר מותר ומה שאסור אסור, אבל החסיד עבודתו גם לעת מצוא היא להוציא את החומר מחומריותו ולעשות אותו רוחני. לכן הוא מקדש את עצמו גם במה שמותר, זאת לעילא מן הצדיק שעיקר עבודתו בתיקון הנשמה לשמור על מצוות התורה שעל ידי קיומן מעלים ניצוצות קדושים למקומם, אבל אינו בבחינת מקדש עצמו במותר לו וכמו שכתב בזה האור זרוע.
וזה ביאור הפסוק "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", היא הנשמה חלק אלוק ממעל שעיקר תכליתה היא "מסעיהם", שתיסע למדריגה עליונה למעלה ממה שהיתה קודם. "ואלה מסעיהם למוצאיהם" הוא תכלית החומר להזדכך מכוחות הטומאה והחומר הסובבים אותו. ובזה יש לבאר את הפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", השמים הוא חלק הנשמה שבאדם שעיקר תכליתה היא לה', שתתעלה על ידי הוספת ניצוצות קדושים" ששייכים לה ואז תעלה למדריגה עליונה בקירוב פני השכינה. "והארץ" הוא החומר, "נתן לבני אדם" לזככו ולהסיר ממנו דבקות הרע, שיעשה מחומר הגוף הנקרא ארץ "אדם", הוא הזיכוך שאדם נקרא כך משום "אדמה לעליון" להיות רוחני.
והבדל גדול יש בין שני בחינות אלו. כי התכלית של מסע על פי ה' שהוא להגדיל אור הנשמה הוא בעיקר בעולם הבא, וכמו שאמרו באבות "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", שנמצא כי העולם הזה אינו אלא הכנה לעולם הבא ששם עיקר התכלית. אבל התכלית של זיכוך החומר הוא בעולם הזה, כמאמר המדרש שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, שעל ידי זיכוך החומר יש השראת השכינה למטה ממש. וכמו שכתב הב"ח בסימן מ"ז כי הלומד תורה לשמה מתקיים בו האמור בנביאים "היכל ה' המה", שהוא עצמו נעשה היכל ה'. ובעוד שכלל הוא כי שכינה לא ירדה לעולם למטה מעשרה, שהכוונה היא עולם העשיה הנקרא "עד עשרה", הרי באדם שמזכך חומרו ירדה שכינה למטה מעשרה להיות לה היכל בו. כמו שאמרו בסוכה דף ה' על אליהו שעלה בסערה השמימה שהוא למטה מעשרה, והמשיך שכינה היכן שהוא על ידי זיכוך החומר. וזוהי ברכת רבי אליעזר לתלמידיו כשנפטרו ממנו לעולם העשיה לרדת לחיי עולם הזה "עולמך תראה בחייך", שתהי תכלית העבודה לזכך החומר, שעל ידי זה ההנאה מקרבת אלוקות תהיה בחייך בעולם הזה ולא תצטרך להמתין עד עולם הבא בהנאת הנשמה.
ובדברינו יש לבאר מה שאמרו באבות פ"ד מי"ז, "הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי עולם הזה, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה". ועיין בתוס' יו"ט שהעיר למה אין זה סתירה. ולפי המבואר יש לומר שמדובר בשתי בחינות. מצד תיקון החומר על זה אמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה", בעת שהאדם מזכך חומרו ונעשה גופו היכל ה', "מכל חיי עולם הבא" מאותה בחינה של תיקון הנשמה והעלאתה במדריגה עליונה, כיון ששם היא עולה למקום השכינה, והמזכך חומרו ממשיך שכינה אצלו הוא עצמו נעשה היכל ה'. "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא" מבחינת הנשמה, "מכל חיי העולם הזה", ממה שיש לנשמה בהיות האדם עלי אדמות כיון שעיקר תכליתה היא ההנאה מזיו השכינה בעולם הבא.