פרשת נשא
צו מיד ולדורות
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה', ב)
בפסיקתא הובא כאן: "אין צו אלא מיד ולדורות". והנה לשון זו מצינו בעניין הדלקת המנורה, וכן בפרשת קרבנות המוספים להלן בפרשת פנחס, וכן בהקרבת אימורים כל הלילה בפרשת צו. ולהלן בפרשת פנחס בעניין גבולות הארץ, וכן בפרשת מסעי בעניין מתן הערים ללוים. והנה בעניין תמיד ואימורים וקרבנות תמידין ומוספים ובשלוח טמאים מובן מה שנאמר "צו מיד ולדורות", אולם בעניין גבולות הארץ ונתינת ערי הלויים אינו מובן: מה שייך בזה צו מיד ולדורות, הרי עדיין לא כבשו את הארץ ומה שייך בזה "מיד"? וכן בעניין הנתינה לערי הלויים, שזה רק לאחר כבוש וחלוקה. גם מה שנאמר בענייני קרבנות ותמידים ושילוח טמאים מיד ולדורות אינו מובן, במה חלוקות מצוות אלו מכל המצוות שאינן צריכות זירוז לומר "מיד ולדורות", הרי כל מצווה שניתנה לישראל כמובן שהיא מיד ולדורות?
ונראה הנה בעניין פרשת שילוח טמאים יש מקום לומר שאין זה לדורות אלא מיד, ולכן צריכים צו זירוז מיד ולדורות. שהנה לפי לשון הפסוק "דבר אל בני ישראל וישלחו מן המחנה", ומה שנאמר אחר זה "ויעשו כן בני ישראל וישלחו מן המחנה", משמע שמצווה זו של שלוח טמאים היא דבר המוטל על הצבור. זאת חוץ מכך שיש פסוקים לפיהם הטמא עצמו עובר על זה. וכן מבואר ברס"ג שמנה מצוה זו של שלוח טמאים במניין הפרשיות, פרשה מ"ח, ושם מנה את כל הדברים המוטלים על הצבור. והגרי"פ במצות עשה קצ"ט האריך בעניין זה, שכן משמע גם בדברי הספרי שמביא ריבוי "כל טמא" בין גדול בין קטן. ואם נאמר שאין זה אלא דין על הטמא, ולא על הצבור, מה שייך לרבות בזה קטן שאינו בר מצוות, ואין שייך שיחול עליו מצות שילוח? ובהכרח שהדין הוא על הצבור, שהם צריכים לשלח כל טמא וממילא גם קטן בכלל. אמנם מאידך גיסא הוא העיר על כך שלא מצינו ברמב"ם שיביא דרשא זו של הספרי, ואף שאמר בתחילת מצוות שילוח את הלשון "מצוה לשלח", אבל מהמשך דבריו משמע שזה דין על הטמא בעצמו ואינו שייך לצבור, וכן הוא בדברי החינוך ותמה על זה למה השמיט את דברי הספרי.
ואשר נראה מוכרח מזה שחלוק בעיקר הדין נושא שליחת טמאים מהמחנות בהיות ישראל במדבר לשלוח טמאים במחנות סביב המקדש. קדושת המחנות שהיו במדבר היו דין עצמי בכל מחנה שיש בה קדושה מיוחדת מחמת השוכנים בה, ולכן מצינו שאף במסע שבטל מחנה שכינה עדיין קיימים הדינים של מחנה לויה וישראל. אבל במקדש בירושלים לא הייתה שכונת לוים במחנה לויה אלא שזה בגדר קדושת המקום שנובע מקדושת המקדש, ואין זה תלוי אם שוכנים בה לוים וישראלים או לא. וזה מובן מסברא, שבמדבר מקום המשכן לא היה קבוע וא"כ לא הייתה שום קדושה על המחנות מסביב מצד עצמם אלא מצד השוכנים בהם, משא"כ במקדש שקדושתו קיימא מתחילת הבריאה המקומות עצמם הייתה בהם קדושה.
ולכן מה שנאמר כאן "וישלחו מן המחנה", שמשמע שזה נאמר על הצבור, הוא עוסק במחנות שבמדבר אשר בהם עיקר הדין הוא על אנשי המחנות שהם היו בקדושה מיוחדת והם אשר קדשו את המקום, ולכן יש עליהם דין לשמור על קדושתם לשלחם מן המחנה. בנוסף יש דין בטמאים עצמם, ולכן הובא בספרי לימוד שגם הטמאים לא עיכבו, משמע ששלחו אותם אלו שדרים במחנות והם לא עיכבו. אבל במקדש בירושלים לא היה זה דין על הצבור אלא רק על הטמאים בעצמם. והנה הרמב"ם ידוע בשיטתו שאינו מונה איסורים שהיו במדבר אלא רק מה שנוגע לדורות, ולכן לא הביא כלל את דברי הספרי שכל דבריו הם לגבי מה שהיה במדבר, שהיה זה דין על אנשי המחנות והתרבה שהם צריכים לשלח גם קטן, אבל לדורות לא היה זה דין על הצבור אלא רק על הטמא, וממילא היה זה דין רק על הגדול ולא על הקטן. לכן הרמב"ם לא הזכיר בדבריו אלא מה שהטמא חייב, אבל הרס"ג ועוד מנו מצווה זו שנהגה במדבר ויש לה המשך אפילו בשינוי בארץ בתוך מנין המצות, ולכן כתב זאת הרס"ג במניין הפרשיות כיון שבמדבר היה זה שייך לצבור, ואף שאחר כך לדורות אינו שייך לצבור עכ"פ כיון שההתחלה הייתה על הצבור הדבר נמנה בתוך הפרשיות. וכן משום שהספרי עוסק בתקופת המדבר, אבל לדינא אין זה אלא על הטמא עצמו.
בזה מבואר היטב מה שנאמר כאן "מיד ולדורות", שיש כאן משמעות מיוחדת לומר שמצווה זו של שילוח טמאים נוהגת לדורות, אם כי "מיד" הוא גם דין על הצבור ואילו לדורות הוא דין על הטמא, צריכים ריבוי מיוחד שלא רק כשיש דין של צבור יש דין שלוח, משום שהם יש בהם חסרון כתוצאה מכך שיש שם טמא, אלא גם לדורות כשאין זה תלוי בצבור יש דין שלוח משום הטמא עצמו שאסור לו להיות במקום קדוש. לאור זאת יש לומר כי גם הציווי המיוחד של קרבנות תמידים ומוספים, וכן אימורים ופדרים כל הלילה, צריכים משמעות מיוחדת שזה מיד ולדורות. שהרי יש לומר כי הדין של תמידים ואימורים אינו אלא בהיותם במדבר ובמשכן שהוא גדר קדושה אחרת מאשר במקדש בירושלים, ולא רק במקדש אלא גם בכלל ישראל, שלפי מה שמבואר במדרש הרי כל הקמת המשכן בצורה זו לא היה אלא כדי לכפר על חטא העגל, אבל המצווה העיקרית של "ועשו לי מקדש" היא על מקומו בירושלים. וא"כ היה מקום לומר כי מה שצריכים הקרבת תמידים ומוספים, וכן הדלקת המנורה תמיד, אינו אלא במשכן שהוא ועבודותיו באו לכפר על חטא העגל, אבל לא לדורות, לכן צריכים פסוק כי הוא מיד ולדורות. אמנם יתכן כי במשכן היה עיקר דינו להורות ששכינה שורה בישראל והוא מקבל קרבנותיהם ברצון, אבל במקדש זה מגדר אחר שהוא מקום מקודש מתחילה ואין זה בא דוקא לכפרה אלא בבחינת דורון, ולכן צריכים פסוק "מיד ולדורות". וכן משמע ממה שצריכים פסוק ודרשה מיוחדת שאין בנין המשכן דוחה שבת, וכן שאין בנין המקדש דוחה שבת, והרי שאלו הן שתי בחינות נפרדות.
לבאר את עניין "צו מיד ולדורות" בגבולות הארץ וערי הלוים נראה בהקדם מה שמצינו בסוף פרשת במדבר שנאמר שם "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו". הנה בפשוטו הכוונה היא שאסור להסתכל על הארון לפני הכסוי שהכהנים מכסים אותו. והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות שורש שלישי שלדורות אין לאו זה, משום שלא היה אלא לשעתו במדבר. והגרי"פ העיר עליו שהרי במסכת יומא (דף נ"ד) מבואר לא כן, שהובא שם שבכל מועד היו מגוללים את הפרוכת ומראים לישראל כרובים מעורים זה בזה, "ראו חבתכם לפני המקום". והקשה על זה, שהרי נאמר "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש"? ומשני: כאן במדבר וכאן במקדש. במדבר היו כמו כלה בבית אביה, בבחינת אירוסין ולא היו גסים זה בזה, אבל במקדש היו ככלה בבית חמיה והיו ישראל והקב"ה גסים זה בזה, ולכן אין בזה איסור. ומקשה מהא שכהן ראה בבית שני את מקום הארון ולא הספיק לגלות עד שמת, והרי שנהג גם בבית שני האיסור. ומשני: בית שני חזרו לחיבתם ראשונה כמו כלה בבית אביה, שאין גסים זה בזה. והרי מבואר בזה שהאיסור "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" היה קיים גם בבית שני, והרי זו מצווה הנוהגת לדורות, ואיך לא מנה אותה הרמב"ם? וכן הוכיח עוד מכמה ענינים בנביאים שנתחייבו מיתה על הסתכלות בארון והרי שזה נוהג לדורות.
אכן נראה שאדרבה מגמרא זו מוכח כדברי הרמב"ם שאין בזה לאו, שאם נאמר שיש בזה איסור להסתכל על הארון ללא כיסוי מהיכן לקחנו לחלק בין משכן למקדש ראשון? ולא מצינו שמסברא בלבד נאמר שהלאו לא נאמר אלא בכלה בבית אביה, ולא בכלה בבית חמיה, וכי דורשים את טעמי המקראות בעניין איסורי לאו? ובהכרח מכאן שאין בזה לאו לדורות אלא רק במדבר, ומה שמבואר ביומא הוא משום שהמיתה שנאמרה בזה "ומתו" אין הכונה שזה עונש על שעבר על הלאו, אלא כמו שנאמר בנדב ואביהוא שיש בזה סכנה של מיתה בידי שמים ולא משום שעברו על לאו, ועצם הדבר הוא בבחינת "לא יראני האדם וחי". אמנם בהיותם במדבר, שהיה סדר מסעות, היה זה לאו ג"כ אבל לדורות אין זמן מסעות ואין זה שייך לפי הרמב"ם לומר לאו על דבר שיכול לקרות במקרה. אמנם העניין של "ומתו" אינו קשור בעבירת הלאו אלא בעצם ההסתכלות, שזו סברא של זלזול בגילוי שכינה. א"כ הרי ניחא דברי הרמב"ם שלא הביא זאת ללאו כיון שאין זה לאו אלא בחינת "לא יראני האדם וחי" גרידא, ובזה יש חילוקים בין בית ראשון לשני וכן בין משכן למקדש.
ולבאר עניין כלה בבית אביה וכלה בבית חמיה נראה לפי מה שיש לבאר שחלוק בעיקר הקניין של אירוסין לעומת נישואין. באירוסין אין כאן אלא קנין איסור ברוחניות של האשה שמבטלת עצמה אליו, בבחינת הנרנח"י שלה, אבל אין זה מביא לו זכויות בה עצמה כלל. אבל בנישואין, שמכניס את כולה לרשותו, נשלמו הזכויות גם בה עצמה, וכמו שכתב הר"ן בנדרים בפסוק "כי יקח איש" שהיא בבחינת קנין לבעלה, אבל אלו זכויות בגופה ובממונה. באופן שמבואר שכלל ישראל במדבר, שהיו דור דעה, הם היו בבחינת אירוסין שמצד נרנח"י שלהם היו קנויים אליו יתברך. אבל בכניסתם לארץ בגופם היה זה קנין נישואין, שגם בגופם הם היו קנויים להקב"ה, והיא בחינת רחל שהיא מלכות תחתונה. וזה מה שאמרו שהיו "ככלה בבית אביה", היה זה רק קנין נרנח"י, וממילא היה אסור לראות את הארון, אבל בכניסתם לארץ הם היו יכולים להסתכל כיון שאין בזה זלזול. אמנם בבית שני שנתגרשו וחזרו לבוא, וחסרו חמישה דברים, לא היה זה אלא בבחינת כלה בבית אביה ולא היה שלימות של נישואין, ולכן שוב יש כאן את הבחינה של "לא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו ", אמנם כמבואר שאין זה איסור אלא בגדר לא יראני האדם וחי.
לאור זאת נראה לומר שאותה בחינה הייתה גם בגבולות הארץ. מה שנאמרה פרשה זו למשה רבנו לא היהה זה רק ציווי על מה שיהיה לאחר כבוש וחלוקה, אלא שכאן ניתנה רוחניות ארץ ישראל לדור הנכנס לארץ. הגבולות שנתנה התורה ההיו בבחינת קנין של אירוסין, שזה ניתן להם כבר מעתה, ואילו גוף הארץ זכו בזה רק לאחר כבוש וחלוקה. וכן מה שנתנו ערים ללוים, גם זה
הבחינה הרוחנית של ערי הלוים, כבר ניתן עתה בציווי ה' ורק הגוף ניתן לאחר כבוש וישיבה, ולכן שייך בזה לשון "צו מיד ולדורות", כי מיד הוא הבחינה הרוחנית ולדורות הוא הבחינה הגשמית. ומבואר אפוא כל אותם מקומות שנאמר בהם צו ולדורות הוא משום שיש הבדל בין המיד ובין הלדורות שזו כאמור לעיל בחינה אחרת.