פרשת פינחס
פנחס מלאך ה'
ניצוצות מתורת הבית גנזי

בשופטים ב' נאמר: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים", ומבואר בילקוט בשם תנחומא ששואל: "והלא פנחס היה? אמר רב סימון: בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים". ומשמעות הקושיא היא: "והלא פנחס היה" הוא משום שנאמר "ויעל מלאך ה' מן הגלגל", וזה אינו שייך אל מלאך ממש שיורד מן השמים. והנה בחינה זו "פניו בוערות כלפידים" עד שהנביא נקרא מלאך ה' לא מצינו בשאר נביאים אלא בפינחס, ומשמע שזה ממה שקנא קנאת ה' צבקות במעשה זמרי, והרי לנו עוד בחינה שניתנה לו חוץ מכהונה ומבשר הגאולה, וזו מעלה של נביאות בפנים בוערות כלפידים. עוד מצינו כעין זה בירושלמי ובמדרש רבה על הפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", ומקשה: וכי כהן גדול לאו אדם הוא? ומשני: בשעה שנכנס לפנים פניו בוערות כלפידים, ויש להבין למה דוקא כשנכנס לפנים, ואיך זה מבטל ממנו הבחינה של "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד"?
מה שנראה בזה בהקדם מה שנאמר בפרשת כי תשא "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" אחר מעשה העגל, שבפשוטו הכוונה היא עדיים שלבשו אותם, כמו שאמרו ששני כתרים שהלבישו מלאכי השרת לכל אחד והורידו אותם. אמנם בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ז) כתב בזה: "ויתנצלו בני ישראל": "וינצלו לא כתיב כאן אלא ויתנצלו בעל כורחם, ויש אומרים מאיליו היה נקלף". וביאר הרד"ל כי נקלף שייך על דבר שהיה דבוק בעור ולא בדרך לבוש, שא"כ היה לו לומר נפשט, והיה כעין כתנות אור של אדם הראשון. והכונה בזה היא שהרי כלל ישראל אחר שאמרו "נעשה ונשמע" הלבישו להם שני כתרים משום שפסקה זוהמת הנחש מהם, "ואני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", ממילא לבשו שוב כתנות אור של אדם הראשון שקודם החטא, ואחר שחטאו בעגל חזרה זוהמתם ונקלפו כתנות אור ובאו שוב כתנות עור.
ונראה שזה הביאור האמור בפנחס "פניו בוערות כלפידים", וכן בכהן גדול, והכונה היא שחזר להיות כמו אדם הראשון קודם החטא, וכמו כלל ישראל קודם חטא העגל, שהאירו בו כתנות אור, ולכן נקרא מלאך ה' שאין בו זוהמת הנחש. והנה הכהן גדול זכה למדרגה עליונה זו מצד קדושת כהונה שחלה עליו במיוחד ביום זה לעבודות יו"כ, שאינם כשרות אלא בו, וצריך פרישה ז' ימים קודם לכן כדי לקבל אור זה, ורק אז ניתנה לו רשות להכנס לפני ולפנים, כיון שנתעלה לבחינה עליונה של אדם הראשון קודם החטא. ומה שנאמר "וכל אדם לא יהיה", הכוונה היא על אלו שיש להם פני אדם של אחר החטא, כתנות עור, ויצא כהן גדול שפניו בוערות ומאירים כלפידים. אמנם בפנחס אין לנו מקור מדוע זכה לקרני הוד כאילו של כתנות אור אחר מעשה הריגת זמרי.
ונראה דהנה בחטא פעור משמע שהיו בזה שלשה דברים:
האחד עבודה זרה של פעור, שזהו פגם באמונה. והשני אכילה מזבחי עבודה זרה, שהוא אכילת דבר אסור. והשלישי מעשה זנות של בנות מואב. והנה שלושה דברים אלו מצינו בחטא עץ הדעת. האחד בכך שהנחש פיתה אותם לומר "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע כי יודע אלקים כי ביום אכלכם", וכו' וזה פגם באמונה בה'. והשני אכילת עץ הדעת שהוא אכילת דבר אסור שיש בו עירוב טוב ורע. והשלישי בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה, וכן לפי דברי האריז"ל שנזדווג עם חוה קודם שבת. ומובן למה חרה אף ה' בישראל כאן והיו עומדים לפני כליה ח"ו, משום שחטאו עתה כמו אדם הראשון בחטא עץ הדעת שנגזרה עליו מיתה. והנה בתקוני זוהר מובא כי בשבת חוזרים לכלל ישראל כתנות אור כמו בתורתו של רבי מאיר, וכן צריך לומר לפי דברי הפרקי דרבי אליעזר כי עדיים שנלקחו מהם הם הכתנות אור, והרי בשבת מחזירים לכלל ישראל עדים מהר חורב והרי שמאירים כתנות אור. וכן אמרו בבראשית רבה: "'ויברך אלקים את יום השביעי', במאי בירכו? בירכו באור, אינו דומה מאור פניו של אדם בשבת לשל חול". הרי שסגולת יום השבת היא להחזיר את האור של כתנות אור. ולכן מצינו תיקון בכל שלושת הדברים. עצם יום שבתון "כי בו שבת מכל מלאכתו" מורה על התיקון של האמונה. וקיום "וקראת לשבת ענג" במאכלי שבת שהם קודש כי כל מעשיה קודש, הוא תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, וכנסת ישראל בת זוגו שמעוררים על ידי עונתו יתן בעתו, והוא התיקון של חטא הזיווג קודם זמנו, וכן מה שבא נחש על חוה, ואז חוזרים פנים מאירים כתנות אור כמו קודם החטא.
והנה פנחס שתיקן את החטא והסיר חרון אף מישראל ביטל בזה א תכל שלושת הפגמים האלו של פעור ושל אכילת איסור ושל ביאת זנות. בעצם המעשה של הריגתם היה בזה תיקון על חטא הזנות של בא נחש על חוה. ובניסים למעלה מן הטבע שנעשו לו אחר זה היה בזה תיקון על חטא עבודה זרה של פעור, ותיקון האכילה של איסור על ידי הריגת כזבי אל קבתה שבשכר זו ניתן לכהנים זרוע לחיים והקיבה כמבואר, וזה התיקון על אכילת איסור. והרי שהמשיך את הבחינה של שבת, שנעשה תיקון בכל שלושת הפגמים האלו, ולכן זכה לזה להיות לו פנים בוערות כלפידים כמו בשבת.
ויש לבאר בזה מה שמצינו דבר משותף בין גילוי נבואת פינחס אל הבכים לכהן גדול ביו"כ. האריז"ל רמז על מה שנאמר כ'י ב'יום ה'זה י'כפר שהוא ר"ת בכיה, וכן בנבואת פנחס מן הגלגל התחילו כל העם לבכות, ולכן נקרא שם המקום ההוא בוכים. והוא כעין האמור אחר חטא העגל "וישמע העם את הדבר ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". כי בחינה זו של הסרת כתנות אור ובאו במקומם כתנות עור גורם בכיה, והתעוררות זו באה כאשר נתגלה עליהם בפנים בוערות וזורחות פינחס, ונזכרו במעלה הגדולה שיש לכלל ישראל ונסתלקה מהם. וכן בכניסת כהן גדול לפנים בבחינה זו, והלשון "ויתאבלו" היא כמי שמתאבל על דבר שנאבד ממנו, והיא המעלה הגדולה של כתנות אור שראו זאת אצל פינחס ואצל כהן גדול. והשורש לזה ממה שנאמר במעשה זמרי "והמה בכים פתח אהל מועד", שכמבואר עברו ישראל על שלושת חטאי עץ הדעת, ואבדו מהם כתנות האור, ולכן התעוררה בזה בכיה בכלל ישראל.
ויש לבאר בעוד אופן את הטעם שזכה פנחס להיות פניו בוערות כלפידים. הנה כל המעשה של פנחס נקרא בתורה קנאה, וכן באליהו נאמר "קנא קנאתי", ויש להבין את משמעות תיבת קנאה. ונראה שהנה בשיר השירים נאמר "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה". ומבואר שיש בחינת אהבה עזה כמוות, ויש בחינה עליונה של קנאה שנאמר בה "רשפי רשפי אש". כי אהבה כפשוטו היא בחינת מים שקטים כאהבת האב לבן. ואילו הבחינה של קנאה היא אהבה גדולה, כמו שמביא הרמב"ם בפ"י מהלכות תשובה יעויי"ש, שאינו מסיח דעת מאהבה זו ואין לו אלא את הדבר שדבוק בו, וזה מורה על שתי בחינות אהבה שיש בין הקב"ה וישראל. יש זמנים של אהבה כפשוטה, שאין מעורב בה גבורות של אש בוערת, והיא הנקראת אהבת עולם שאומרים בלילה, ויש זמנים של אהבה בוערת שמעורבת עם אש הגבורות ונקראת אהבה רבה. והיא הבחינה שנאמר בנביאים "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה", כי יעקב היא הבחינה של "ביקש לישב בשלוה", אהבה של מים שקטים, ואילו רוגזו של יוסף הוא הבחינה של "רשפיה רשפי אש שלהבת י'ה".
והנה כמו שמצינו שתי בחינות כאלו בקדושה כך זה לעומת זה יש בטומאה. שיש מי שחוטא באהבה של מים שקטים, ויש מי שחוטא בבחינה של דבקות בטומאה בתאווה בוערת רשפי אש. וכמו שהובא בעבודת ישראל על מה שנאמר "כל שתשמישו בחמין מגעילו בחמין וכל שתשמישו באש מגעילו באש". כי חמין היא אהבה רגילה, ואש היא הבחינה של אש בוערת בדבקות גדולה בעבירה, וכל חטא צריך תשובת המשקל לתקן כנגד זה.
והנה עבירת בנות מואב נאמר בה "ויצמד ישראל לבעל פעור", כשני צמידים שמשמע שהיה זה עבירה בבחינת אש בוערת ושלהבת ולא עבירה רגילה של אהבה רעה גרידא. וביותר היה עניין זה בזמרי כמו שאמרו חז"ל רבוי הבעילות עם כזבי. וביותר זה מובן לפי מה שכתב בכל בו כי הענין של קשורה בו ככלב שנאמר על ביאת ארמית הוא משום שהישראל עושה זאת בדבקות גדולה אחר שהוא מהול, ואין התעוררות אהבה מצד הארמית כמו עם בעל ערל, ולכן הוא מעורר יותר הדבקות עמה וזה גורם שהיא קשורה בו ככלב. הרי שעבירה זו נעשית בבחינה של שלהבת דטומאה יותר מאשר עבירות עריות ממש. ולכן כדי להרחיק את אש הטומאה שבוערת כלהבה בהכרח לבוא מי שהוא מצד הקדושה באש אהבה להקב"ה של שלהבתי'ה זה לעומת זה. ובהכרח שפינחס בעשיית מעשה זה נתלבש באהבה של אש בוערת להקב"ה
בבחינת "קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש", ורק בכח אש שלהבת דקדושה יכול לכבות אש שלהבת של הסט"א הבוערת כנגדו. ולכן נאמר "בקנאו את קנאתי", אף של קדושה שנקראת
קנאה, ומכאן איפוא הטעם שזכה לפנים בוערות כלפידים כיון שרק על ידי התעוררות אהבה לה' בבחינה זו התגבר על האש של הסט"א. וזכה
שתמיד כשיש עליו רוח הקודש פניו בוערות כלפידים באהבת ה'.