פרשת פקודי
המשכן שקול ככל התורה
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (שמות ל"ח, כא) ופירש"י: "עדות הוא לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם". ויש להבין: מדוע ישראל היו צריכים עדות על כך שהקב"ה ויתר להם על חטא העגל, שהרי כבר נאמר למרע"ה שסלח להם והוא אשר ינהיגם בעצמו לארץ ישראל, וכי צריכים הוכחות על דברי הנבואה של משה רבנו? הרי ישראל היו מסובבים בענני כבוד ויש להם מן ובאר דבר יום ביומו, וכי אין מזה הוכחה כי הקב"ה סלח להם? בפרט לפי מה שהובא בשם הגר"א כי ענני הכבוד הסתלקו בחטא העגל, ואחר כך כשנמחל להם החטא חזרו ענני כבוד, ודי בזה להיות הוכחה שהקב"ה מחל להם, ומה צריכים משכן בשביל זה? ומה לנו יותר מזה שה' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם ועמוד אש לילה.
ונראה דהנה האריז"ל בספר הליקוטים פרשת ויקהל כתב:
לפי שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה הוצרך לתקן שני דברים שהם שקולים ככל התורה כולה, שהוא ענין שבת שהשומר שבת וכו' וכן עשיית המשכן.
והנה לא ביאר האריז"ל טעמא דמילתא מדע מצוות המשכן שקולה ככל התורה כולה. תינח מצוות שבת, שהיא עיקר האמונה שהקב"ה ברא את העולם והוא מנהיגו, ואם אינו שומר שבת הוא ככופר בכל התורה כולה. אבל מצוות המקדש היא אמנם מצווה רבתא, אבל מאיזה טעם תהא שקולה ככל התורה כולה? גם צריך בירור מדוע היו צריכים לשתי המצוות, שבת ומשכן, ולא די באחת מהן כדי לתקן הפגם של ע"ז שהוא ככופר בכל התורה כולה?
והנה בחינה זו היא גם בשבת, שהרי כל עניינה של מצוות השבת הוא שהקב"ה ציווה לכלל ישראל לשבות כמוהו, ושורשה הוא ענין הדבקות בה'. שהרי בפשוטו אינו מובן: אם הקב"ה ברא את העולם ושבת בו ממלאכתו, מדוע אנו צריכים לשבות? הרי אנו לא בראנו עולם ואין לנו אותה סיבה לשבות. ובהכרח העניין הוא משום ששביתת הקב"ה נובעת מזה שהגיע יום השביעי שהוא יום דבקות של קוב"ה וכנסת ישראל, וזה גרם לשבות ממלאכה אף שלא נגמרה. וכמו שביאר המהר"ל בגור אריה בארוכה כי חשיבות השבת אינה שהוא יום שביתה משום שנגמרה מלאכה ואין כבר מה לעשות, אלא משום שאף שעדיין היה מה לעשות בכל זאת שבת משום מעלתו של יום. והוא כמבואר משום שהוא יום של דבקות ודעת בין הקב"ה וישראל, ולא שייכת מלאכה בשעת הדבקות. נמצא שזה שאינו שומר שבת הרי הוא כופר בכל עניין הדבקות בין קוב"ה וישראל, ושוב קיום מצוותיו אינו אלא כמו שבע מצוות דבני נח, והרי הוא כופר בכל התורה כולה שקיום המצווה הוא בשביל הדבקות בין ישראל והקב"ה. ומטעם זה אמרו "השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו", והוא משום שבעת ששומר שבת כהלכתו מתוך המטרה של השבת שהוא יום של דבקות בהכרח שהוא כבר כופר בע"ז, ואינו עובדה אלא כמצוות אנשים מלומדה, ולכן מוחלין לו.
וכעין מצוות אלו היא גם מצוות המקדש. שהרי עיקרה נאמר בפסוק בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהוא עניין הדבקות שיש להקב"ה עם ישראל ורוצה לשכון עמהם, ובהכרח שזה שקול כנגד כל התורה כולה. שהרי אם מאמין כי הקב"ה רוצה לשכון עם ישראל ממילא מאמין שקיום המצות הוא כדי להיות דבקות עם הקב"ה והרי זה כמקיים כל התורה כולה. וזה שאינו מקיים מצווה זו משום שהוא כופר בדבקות הקב"ה עם ישראל, ממילא הוא כעובד ע"ז וכמחלל את השבת. והנה ישראל שעשו את העגל טעו לומר כי ההנהגה נמסרה למזלות, וזה שאמרו על העגל שהוא שור "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", שכן הם טעו לומר שהייתה הנהגתם על פי מזל ולא על פי הקב"ה, משום שהוא על השמים כבודו. ואמרו: "זה משה האיש", שהוא מנהיג אותנו בדרך הדבקות, לא ידענו מה היה לו. ולכן היו צריכים לעשות תיקון כנגד זה בשני דברים אלו: שמירת שבת, שהוא האמונה כי הוא יום דבקות עם הקב"ה, וכן הקמת המשכן "ושכנתי בתוכם". ובזה מבואר מדוע בפרשת כי תשא בציווי השבת נאמרו מעלות השבת שהוא אות ביני ובין בני ישראל וכנסת ישראל בת זוגו, דבר שלא נאמר קודם לכן לא בפרשת בשלח במן ולא בעשרת הדברות, והוא משום שזה עיקר התיקון של שבת – להאמין כי אות הוא ביני ובין בני ישראל, ולא יום מנוחה גרידא. ועיין לקוטי תורה פרשת כי תשא שביאר כך, ולכן יהיה זה תיקון על כך שטעו בחטא העגל, וכן בזה שיעשו את המשכן יהיה בזה תיקון למחשבתם הרעה.
ולאור כל זאת נראה לומר כי בהקמת המשכן על ידי תרומת ישראל הייתה בזה עדות שהם מאמינים בכך שהקב"ה שורה ביניהם, ומזה הייתה הוכחה שהם תיקנו את חטא העגל. בחטא הם טעו לומר כי הקב"ה על השמים כבודו, וכאן הם הוכיחו כי הם מאמינים שהקב"ה שוכן עמהם, ותכלית הבריאה היא הדבקות שיש לו עם כלל ישראל. לכן ענני הכבוד היו אמנם הוכחה כי הקב"ה שומר אותם מכל רע, אבל זה היה מעשה מצד הקב"ה, אבל כדי לתקן את חטא העגל הם היו צריכים מעשה מצד ישראל, שיהיה זה הוכחה ברורה שהם מאמינים בזה בכל ליבם. ובזה שהם מסרו את ממונם בנדיבות לב להקים את המשכן שעיקר ענינו הוא הדבקות בין הקב"ה וישראל, הייתה זאת עדות שהם מאמינים בזה. והרי זה כמי ששומר שבת, שהוא מראה שהוא מאמין בכך שהקב"ה יש לו דבקות עם כנסת ישראל, כך היא הקמת המשכן. ומה שהיו צריכים את שני הדברים, גם שמירת שבת וגם הקמת המשכן, זאת כדי שיהיה בזה שלימות של הוכחה שהם מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם ורוצה בדבקות ישראל, בין בבחינת עולם שהוא המקדש בין בבחינת שנה שהוא שבת, והם עצמם עשו תשובה בבחינת נפש. ויש כאן תשובה שלימה בכל הג' בחינות עולם שנה נפש שאין להקב"ה אלא הדבקות עם כנ"י בלבד ואין שום כח בעולם שיש לו איזה כח עצמי של הנהגה.
ולאור המבואר יש למצוא עוד טעם למה ציווה הקב"ה על הקמת המשכן דווקא בחודש ניסן, אף שכבר נשלם בחודש כסלו, ואמרו בחז"ל כמה טעמים על זה. לאור דברינו יש לומר עוד טעם, שהנה איתא ברש"י ריש בראשית: "אמר רבי יצחק: לא היה להתחיל התורה אלא בהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". ויש לבאר למה קידוש החודש היא המצווה הראשונה של ישראל, הרי יש מצוות חשובות יותר ממנה? כמו כן מצינו באדם הראשון שהמצווה הראשונה שקיים הייתה מצות קדוש החודש כמבואר בדברי האריז"ל בעניין מה שהיה מכלה קוצים מן הכרם על ידי כך קודם שאכל מעץ הדעת. וכן מצינו במלכות יון שגזרו על שלשה דברים, מילה שבת חודש, והנה מילה ושבת מובן אבל חודש מה חשובה מצוה זו יותר מאשר מצות אחרות?
ונראה שמצות קידוש החודש היא היסוד לכל התורה כולה, שהרי מה שישראל מונין ללבנה הוא להורות שהם באותה בחינה כמו הלבנה שאין לה אור מעצמה ועיקר האור שלה בא מהחמה, וכן ישראל מאמינים שאין להן שום מציאות עצמית רק מה שהם מקבלים מהקב"ה. שלא כאומות העולם שהם מונין לחמה, משום שחושבים שיש איזה כוח מנהיג בעולם, והם עצמם בחינת יש ומציאות. וא"כ היסוד של המצוות היא מצות קידוש החודש, להאמין כי לית לי' מגרמי' כלום והקב"ה הוא שמחיה ומהווה את כולם. ולכן היוונים רצו לעקור מצוה זו כדי לעקור את שורש האמונה. ולאור זאת מבואר כי כיוון שעיקרה של מצוות המשכן היא כדברינו להאמין כי תכלית הבריאה היא הדבקות של הקוב"ה עם ישראל, הרי שמתאים שמצווה זו תתקיים באותו החודש שבו נתייסדה אמונה זו. וכן מבואר כי מצוות שבת נאמרה לישראל בחודש ניסן בהיותם במצרים, ולכן נקרא שבת הגדול, והוא ג"כ מאותה בחינה כיון שהוא החודש שבו שורש האמונה כי קוב"ה וישראל חד, וזו תכלית הבריאה לסתור את דעת הטועים אחר ע"ז, והוא החודש אשר בו נעשה תיקון על חטא העגל.