פרשת צו
אש תמיד תוקד על המזבח
ניצוצות מתורת הבית גנזי
"ואש המזבח תוקד בו … והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". שלוש פעמים נאמרה המצווה של ירידת אש על המזבח, וחז"ל דרשו שיש בזה ציווי על שלוש מערכות של אש. אמנם בשים לב היכן נאמרו שלושת פעמים משמע שיש בזה עוד כוונה מיוחדת. בתחילת הדברים המצווה היא "העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר", ומסיים "ואש המזבח תוקד בו" לאחר הקטרת אברים ופדרים. אחר כך נאמר עוד פעם "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה", זאת לפני מצוות עולת הבוקר. אחר כך "והקטיר עליה חלבי השלמים" שדרשו חז"ל על עולת בין הערבים, ש"עליה השלם כל הקרבנות כולם", נאמר שוב פעם "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". והרי לפנינו שנאמר שלוש פעמים עניין הקטרת איברים ופדרים כל הלילה, לעניין עולת הבקר ולעניין עולת בין הערבים.
נראה הביאור בזה שהנה במה שאמרו חז"ל ""תפלות במקום תמידין תיקנום" מבואר שתפלת שחרית היא כנגד עולת הבוקר של תמיד, מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ואילו ערבית כנגד איברים ופדרים שמצוותם כל הלילה, ולכן תפלת ערבית מצוותה כל הלילה מעיקר הדין. והנה מה שתיקנו לנו חז"ל שלוש תפלות מבואר באריז"ל שיש בעניין זה את שלימות הבניין של הפרצופים העליונים, אלא שזה מתחלק באופן הבא: בשחרית נבנה פנימיות הכלים, במנחה אמצעיות הכלים ובערבית חיצוניות הכלים. כל זה בענין עובי הכלים, אבל זה מתחלק גם שחרית חב"ד של הקומה, מנחה חג"ת של הקומה וערבית נה"י של הקומה. והנה עניינה של תפלה הוא דבקות בה', וכמו שביאר הרקנטי כי תפלה היא מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי". וכן במדרש שוחר טוב ואתחנן כתב על עשר לשונות התפלה שתשע מהן מצינו גם כשאדם מבקש מחבירו דבר ויכול לומר בלשונות אלו, אבל לשון תפלה אינו שייך אלא אצל הקב"ה, ולא מצינו לשון זה שאדם יאמר לחבירו "אני מתפלל אליך". והרי זה משום שתפלה היא מלשון דבקות והתחברות, וזה אינו שייך אלא באדם המבקש מהקב"ה שהוא דבוק עמו, וכמו שמצינו מצוות "לדבקה בו".
וביאור הדבר נראה שבאמת הקשו חז"ל איך שייכת דבקות בה' והלא ה' א' אש אוכלה הוא, אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם. והנה קושיית הגמרא צריכה ביאור, הרי שייכת דבקות כמו שביאר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה שיש מדריגה של אהבה להקב"ה שהוא דבוק בו בכל מאודו ונפשו, וכמו שמצינו בשיר השירים שהוא משל לגודל אהבת ישראל והקב"ה, ועל זה נאמרה מצות דבקות. ועיין בשערי אורה שאמנם כתב שאין זה אלא לדרשא, אבל שייך ענין הדבקות כמשמעה, וכן כתב הרמב"ן בסוף פרשת עקב. וגם מה ששנו "הדבק בתלמידי חכמים", ואיך התלמיד חכם יקיים מצות דבקות בה' הרי אש אוכלה הוא? אמנם באמת קושיית הגמרא לא הייתה על אלו שיכולים להתפשט מחומריותם ולהיות בחינת נשמה ששייך אצלם דבקות בה', אלא על כללות המצווה שלא כל אחד שייך לזה אלא רק על ידי דבקות בחכמים.
ומה שהקשו "והלא נאמר ה' א' אש אוכלה הוא". ביאור הדברים שאש מורה על בחינת הנשמה שהיא רוחנית חצובה מתחת כסא הכבוד, בחינת אש של מעלה. ועל זה הקשו בגמרא הרי כדי שיגיע לדבקות מצד הנשמה האדם בהכרח עליו להיות רוחני כמו מלאך שהוא רוחני ונקראים מלאכי אש משום שהם רוחניים, ואז שייכת דבקות בה' אש אוכלה הוא. אבל לא כל אחד יכול להגיע למדרגה זו, ולכן אמרו "הדבק בחכמים". והנה החכמים שהם דבוקים בתורה שהיא ג"כ נקראת אש משום שהוא רוחנית, כמו שנאמר "הלא דברי כאש", נעשו הם עצמם רוחניים בבחינת נשמה ואש מלהטת סביבותם, ולכן שייכת אצלם דבקות של רוחני ברוחני. וכיון שהם בתוך חומר יכול הרוצה להתבטל ולהתקשר עמהם להיות לו שייכות על ידם עם הקב"ה. אמנם החכמים עצמם דבוקים בתורה שהיא אש או על ידי התדבקות המחשבה בקב"ה עד כלות נפשם אליו, ונעשו ג"כ בחינת אש וממילא יש בהם דבקות.
נמצא להאמור כי שלושה זמנים שיש בתפלה, שחרית מנחה ערבית, הם זמנים שיכולים להתעלות בהם ולהיות בבחינת אש ונשמה, ועל ידי זה להיות דבוקים בה' כמשמעות לשון תפלה. ויש לומר שזה אשר באה התורה לומר שלוש פעמים "אש תמיד תוקד", שאם אמנם כפשוטו הכוונה היא על המזבח אבל יש בזה גם שורש לשלושת זמני התפלות, וכמ"ש בכלי יקר. והנה שלושה זמנים אלו הם זמנים של דבקות, שתוקד אש דבקות בין הקב"ה וישראל, וזהו סגולת שלוש תפלות אלו שביסודן נתקנו על ידי האבות להיות מוכשרים להתעלות מן החומר ולהתדבק בה', בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח", ונשאר מזה שיריים של דבקות גם אחר התפלה עד עת בא התפלה הבאה. וכמעשה התפלה כך מעשה העולה של שחר שהיא ממשיכה הבחינה של אש תוקד בכלל ישראל בזמן שחרית, ועולת הערב בזמן מנחה, והקטרת אימורים בזמן לילה. ואין בזה סתירה ממה שאמרו חז"ל שתפלות אבות תקנום, וכנגד תמידין תיקנום, שתפלות האבות והתמידין הן היינו הך זמנים של אש תוקד, שיכולים להתעלות להיות רוחני בבחינת אש ודבקות באש של מעלה. ועל זה מרומז בתפלת הושענא רבה "הושענא שלש שעות", הן שלוש שעות של תפלה בכל יום שבהם מסוגל כל אחד להתעלות להיות בבחינת אש.
ונכלל בזה כמאמר חז"ל שהייתה במזבח אש של מעלה ואש של הדיוט, שאע"פ שיש אש מן השמים מצוווה להביא מן ההדיוט. אש של מעלה הוא הזמן של התעוררות אהבת ודבקות הקב"ה עם ישראל, ואש של הדיוט הוא התעוררות אהבת ודבקות ישראל עם הקב"ה. ויתכן שזו כוונת חז"ל בברכות "מנין שהקב"ה מתפלל", שכביכול לא שייכת אצלו תפלה. אכן הכונה היא שתפלה היא דבקות, כמו שכלל ישראל יש להם שלושה זמני תפלה שהם זמנים של התדבקות בה' באש של הדיוט, כך כביכול הקב"ה מתפלל באותם שלוש שעות של תפלה שמתעורר הגילוי של אהבתו ודבקותו עם ישראל. וכל תפלה שישראל מתפללים היא בבחינת אש של מטה ואש של מעלה שבאו יחד, ונעשה בזה "עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה".
ולדברינו מדוייק מאד מה שבפעם הראשונה נאמר רק "ואש המזבח תוקד", בו ובשתי פעמים האחרים נוסף לומר "לא תכבה" ולמה לא נאמר כך בתחילה? וכן העיר בזה הכלי יקר יעויי"ש מה שביאר לפי דרכו. אמנם תחילת הדברים הלא לעניין תפלת ערבית שהיא בלילה זמן שינתא, ולכן הציווי הוא אשר בעת התפלה תוקד בו אש הדבקות אבל אחר זה בזמן שינה נשמתו של אדם מסתלקת ממנו והגוף שוכב כפגר מת לא שייך בו דבקות. אמנם בבוקר נאמר "לא תכבה", שגם אחר התפלה ישאר רושם של הדבקות עד מנחה, וכן אחר זה בעת הערב נאמר שוב "לא תכבה" עד זמנה של תפלת ערבית. וכן מצינו כי תפלת ערבית נרמזה בתורה בלשון "ויפגע יעקב" שהוא לשון נגיעה שאינה אלא לשעתה, ואילו שחרית הלשון הוא עמידה דבר של קביעות, וכן מנחה "ויצא יצחק לשוח השדה", יציאה למקום קבוע שיש המשך ולא רק נגיעה.
ויובנו הדברים על דרך העבודה כי אברהם ויצחק היתה דרך עבודתם בחינת אהבה ויראה, עניינים רוחניים, ולכן היה שייך ענין הדבקות בבחינת לא תכבה. אבל יעקב הנקרא קדוש עיקר עניינו הוא לבנות בית רחל, מלכות שרגליה יורדות מוות, וצריכים להעלות משם את כל אותם אורות שנפלו למטה ואינו זמן של דבקות שהוא בחינת רוחניות ונשמה אלא לרדת לכל המעשים החומריים ולעשות אותם בקדושה. לכן עניין הדבקות הוא בגדר "ויפגע במקום", אבל אחר זה "וילן שם כי בא השמש" הסתלקות האורות והכרח לרדת למטה להעלות הקדושה לעילא.