פרשת קרח
ותבלע אותם ואת בתיהם
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר ט"ז, לב)
יש לבאר את הלשון "ואת בתיהם" – מה הכוונה, הרי קורח עצמו נזכר כאן, ובני ביתו נכללו בזה שנאמר "ואת כל האדם אשר לקרח", וביתו וכל אשר יש לו נכלל במה שנאמר "ואת כל הרכוש", וא"כ מה נוסף במה שנאמר "את בתיהם"?
לכאורה נראה שהנה חז"ל בסנהדרין (דף ק"ט ע"ב) דרשו על הפסוק "ויקח קרח" – "לקח מקח רע לעצמו", וברש"י כתב: "התחיל בקטטה". ודבריו צריכים ביאור: היכן נכלל במקח רע לעצמו שהתחיל בקטטה, והרי "לקח מקח" משמע שקנה איזה קנין רע לעצמו, וזה לא שייך ל"התחיל בקטטה". ובפשוטו צריך לומר שהדרשה היא על מה שהובא בגמרא על הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה, – "זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח". וכמו שמבואר בגמרא שם שהיא אשר הסיתה אותו על משה רבנו כששמעה ממנו על מצוות הפרשת תרומה לכהן וכן גלוח השערות. ועיין בפסיקתא שכן מצינו באדה"ר שלקה על ידי אשתו, וכן מצינו באחאב שהסיתתו אשתו, מכאן אמרו "כל ההולך אחר עצת אשתו נופל לגיהנום". ויש לומר שזו הכונה "לקח מקח רע לעצמו", על משקל הפסוק "כי יקח איש אשה" שנאמר על זה בפסוק "מצא אשה מצא טוב", והמקח של אשה תכליתו לטוב ואילו הוא לקח מקח רע לעצמו, אשה רעה שהסיתה אותו לדבר עבירה להיות הקטטה עם משה רבנו. ומזה הגיע לשאר החטאים: לחלוק על המצוות שציווה משה רבנו שהוא בודה אותם מליבו, וכן על תורתו של משה רבנו, כמו שהובא ברש"י על הפסוק "כל העדה כולם קדושים" – "כולם שמעו מפי הגבורה ואין מעמד מיוחד למשה רבנו לשמוע תורה מפי השכינה". וכן מבואר בזוה"ק שהתורה נקראת שלום, כמו שנאמר "וכל נתיבותיה שלום", וקרח חלק על שלום דלעילא ותתא ומשמע שחלק גם על תורה. וקרח נבלע הוא ובני ביתו וכל אשר לו וכתב הרש"א שם שזה משום שאשתו הייתה עמו בעבירה, וכמו שנאמר "ואת בתיהם", ולכן גם היא נענשה. וא"כ יש לומר שמה שנאמר "את בתיהם נרמז בזה עונש מיוחד על ביתו זו אשתו וחלוק משאר האדם אשר לקרח שלא חטאו אלא משום שהיו שייכים לו אבל בתיהם ביתו זו אשתו נענשה מחמת עצמה.
ולבאר יותר נראה שבזה שנאמר "את בתיהם" לחוד, ולא נכלל באדם ורכוש, יש בזה משמעות לדברים שחלוק היה קרח על משה רבנו, שמשום כך נאמר עונש מיוחד על הבית. הנה בפסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", וכן בפסוק "מצא איש מצא טוב ויפק רצון מה'", מבואר שאין לאדם שלימות של טוב רק ב"כי יקח איש אשה", וכבר האריך הטור באהע"ז (סימן א') במאמרי חז"ל בחסרונות שיש לאדם ללא אשה.
יש לבאר את הדברים לפי מה שאמרו חז"ל "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". הנה האדם הוא עולם קטן, ונכלל בדברי חז"ל אלו שהאדם עולם קטן ועומד על שלשה דברים אלו. "תורה" הוא לימוד התורה, "עבודה" כולל קיום המצוות, וגמילות חסדים הוא השפעת טובה לאחרים. ונראה ששלושה דברים אלו מתחלקים בזה כי תורה וקיום המצוות שייכים בעיקר לאיש שהוא אשר חייב ללמוד תורה ואשה פטורה מתלמוד תורה, והמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. וכן קיום המצוות שייך לאיש, שהרי אשה פטורה מהרבה מצוות שהזמן גרמן וכן בתפלה במקום קרבנות שנקראים עבודה. אבל עיקר עניינה של האשה הוא הבחינה של גמילות חסדים שזה נובע ממדות טובות, וכמו שמצינו באאע"ה כשבאו אליו אורחים אמר לשרה "מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות". וכן מצינו בנביאים, באליהו ואלישע ששם אשה גדולה קבלה אותם ואמרה לבעלה להכין לו כסא מטה וספסל. וזה נקרא שלימות של בית שהעולם עומד עליו ויש לו העמדה וקיום. וכן מצינו את שלושת פרנסי ישראל שהתחלקו לפי זה משה רבנו המשיך תורה לישראל, אהרן הכהן המשיך להם את עבודת הקרבנות ומרים המשיכה להם באר מים, שללא זה אין שום מציאות של חיות שמורה על בחינה זו, כי השפעת הטוב לאחרים בא מבחינת האשה ואילו תורה ועבודה שייכים לזכר. ואל זה התכוונה תורה "לא טוב היות האדם לבדו", שאינו יכול לעסוק בכל שלושת הדברים יחד בשלימות, "אעשה לו עזר כנגדו – הבחינה של גמילות חסדים שנקרא עזר יהווה השלמה אליו ועל ידי שניהם מתכונן הבית.
ויש לומר שזו הבחינה שמצינו ביעקב אבינו בפרשת וישלח, "ויבא יעקב שלם" ודרשו: "שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו". והם שלושת הדברים שהבית עומד עליהם: שלם בתורתו הוא על התורה, שלם בגופו הוא קיום תרי"ג מצוות כמו שאמר לעשו "תרי"ג מצות שמרתי", שהם מכוונים כנגד שס"ה גידין ורמ"ח אברים שקיומם הוא שלימות הגוף, והוא על העבודה. ושלם בממונו הוא על גמילות חסדים, שמי שאינו גומל וחסד ומחזיק את הממון לעצמו אין בזה שלימות, ומארה שולטת בממון. וזה מה שנאמר שם "ויבן לו בית", שמורה על שלימות הבית על ידי שלשה דברים אלו [וזה נרמז בתיבת בית ר"ת תורה יראה ברכה], ועל ידי זה "ויבא יעקב שלם".
ולא מצינו לשון זה של בית אלא ביעקב, ולכן קרא לבית המקדש בית ולא כאברהם ויצחק שקראוהו הר ושדה. כי בית ענינו שכולל את כל שלושת הדברים. וכן מצינו את כולם במקדש, כי מציון תצא תורה הוא על התורה, וכן הוא מקום עבודת הקרבנות, וכן משם יוצאת ההשפעה לכלל ישראל כידוע. וזה מה שקראו יעקב בית, כי על ידי התאחדות שלושת הדברים הוא שלימות של בית. אמנם אצל קורח הוא להיפך מכל זה, שנהרסו אצלו כל שלושת בחינות הבית. בעניין תורה הוא חלק על שלום שהיא התורה, ובעניין קיום המצוות הוא חלק על המצוות והוכיח מציצית ומזוזה שמשה בודה מלבו מצוות, והסתה של אשתו באה מכך שלא רצתה לתת תרומה לכהן שהוא פגם בגמילות חסדים. נמצא כי לא הייתה תקומה לביתו בכל שלושת הדברים, ולכן נבלע הוא וכל אשר לו. וזה מה שרמזה התורה במה שנאמר "ואת בתיהם", לומר כי העונש היה בעצם הבית שלא היה לו מקום עמידה, ולכן נבלע הכל למטה בשאול.
לאור האמור יבואר מה שאמרו חז"ל על הפסוק "בקהלם אל תחד כבודי", שהכוונה על קרח ועדתו, שנזכר בתורה בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נזכר בן ישראל, שביקש שלא ייזכר שמו. ונראה שהבקשה המיוחדת כאן על חטאו של קרח היא משום שעיקר עניינו של יעקב הוא שקרא לבית המקדש בית, וגם הוא קיים זאת "ויבן לו בית" שכולל את שלושת הדברים תורה ועבודה וגמילות חסדים, וקרח היה ההיפך מזה שלקח מקח רע לעצמו, והרס את שלושת עמודים שהבית עומד עליהם, ולכן לא רצה יעקב שייזכר שמו עליו כיוון שהוא לגמרי ההיפך ממנו.