פרשת שלח
יהושע בתפל משה וכלב בתפלתו
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע"" (במדבר י"ג, טז)
הובא ברש"י בשם המדרש שהתפלל עליו "י"ה יושיעך מעצת מרגלים". ובפסוק "ויבא עד חברון" אמרו חז"ל (סוטה דף ל"ד) שנאמר לשון יחיד על כלב שהלך ונשתטח על קברי אבות ובקש "בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". ומבואר כי משה התפלל על יהושע ובקש עליו רחמים שינצל, ואילו כלב בקש על האבות שיבקשו עליו רחמים. ובתוס' שם הקשו על תפלת כלב בקברי אבות, והרי אמרו במסכת ברכות שאין המתים יודעים מאומה, ותירצו שעל ידי התפלה מודיעים להם שכך נתפלל. ויש לבאר תפלת משה "י"ה יושיעך מעצת מרגלים", מדוע היה צריך לעשות זאת דוקא על ידי הוספת אות י' ולא די בתפלה לחוד כמו שכלב בקש אצל האבות? כמו כן יש לבאר אם תפלת משה ותפלת כלב היו באותה בחינה או שיש הבדל ביניהן. וכן אם תפלת כלב הייתה במיוחד אצל קברי אבות משום שזה נוגע לארץ ישראל שהובטחה להם, או משום שהוא מקום תפלה וקבלת התפלה ברצון.
ונראה בזה, שהנה יש לבאר בעניין שליחות המרגלים, אחר שמשה רבנו ידע שיש כאן מקום חשש של עצת המרגלים ולכן התפלל על יהושע, מדוע הוא שלח אותם? ובפרשת דברים נאמר "ויטב הדבר בעיני", וגם כאן נאמר ""שלח לך" – "לדעתך אני איני מצוה לך", ולמה הוטב בעיניו אחר שיכול למנוע מלשלוח אם רצה? ונראה שהנה בסוטה שם הובא על הפסוק "שלח לך" – "לדעתך, אמר ר"ל וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו". וברש"י כתב שזה ביאור על "לדעתך", כלום היה הקב"ה מצוה לו על דבר שסופו לבוא לידי תקלה? ובהכרח שזה לדעתך. אמנם במהרש"א כתב שיותר מסתבר לומר כי הכונה היא שהרי הקב"ה בירר לו את ארץ ישראל לחלקו, ולא יתכן שבירר לו חלק רע, וא"כ ברור שהוא לא היה אומר למשה לשלוח מרגלים. ולכאורה צריך את שני הדברים יחד: פירוש המהרש"א הוא שהקב"ה לא אמר לו לשלוח ולראות כדי שמשה רבנו ידע, שזה פשוט שכיון שהוא כבר בירר לו את הארץ אין ספק שהיא טובה. ואילו לגבי כלל ישראל שהם ידעו לא היה שולח בדבר שיש בו תקלה. ויש להבין א"כ למה לא הסביר משה רבנו לכלל ישראל עניין זה, שאין מקום לשלוח מרגלים על מקום שהקב"ה איווה למושב לו?
נראה שהנה מצינו באאע"ה שהקב"ה אמר לו "לך לך ארצך ומולדתך אל הארץ אשר אראך". מתבאר בספורנו שם כי הקב"ה אמר לו שילך אל מקום ששם יראה מראות אלקים וגילוי שכינה, ויבין כי זו הארץ שצריך לבוא לשם. ואחר זה נאמר "ויבן מזבח לה' הנראה אליו", שאחר שראה מראות אלקים ידע כי זה המקום הרצוי. מתבאר בזה כי אף "שהכנעני אז בארץ" שנאמר שם לפני הפסוק "וירא אליו ה'", וכבר העירו המפרשים על מה שנאמר כאן עניין זה (יעויין ברש"י). אמנם הכוונה היא לומר על כוחות הקלי' והסט"א ששלטו בארץ, ואעפ"כ "וירא אליו ה'" במראות אלוקים משום שהאבות בעיניהם הזכות ראו את פנימיות הדברים, את גילוי השכינה שיש באר"י גם באותו זמן. וזה מה שכתב רש"י שם "ויעבור אברהם בארץ – נכנס לתוכה", ואינו מובן מה כוונתו, אלא שרצה לומר כי נכנס לתוך הארץ, שהגיע עד פנימיות הארץ ואז "וירא אליו ה'". ורק מטעם זה השתוקקו להיות שם אף באותו זמן שישבו שם כל כוחות הקלי', משום שהם ראו את פנימיות הארץ והיו דבוקים בה.
וזה הטעם מדוע שאל אאע"ה "במה אדע כי אירשנה" למרות שהקב"ה כבר הבטיח לתת לזרעו מתנה, כי אמנם ידע כי הארץ כבר תבוא לכלל ישראל אבל רצה שתהיה בתורת ירושה שלו כמו שהוא רואה את פנימיותה וגודל השראת השכינה שיש בה, כך כלל ישראל יגיעו לזה ולא כארץ של מתנה. על זה אמר לו הקב"ה שלהגיע לאותה מדריגה של ראיית האבות אי אפשר אלא על ידי זיכוך של ארבע מאות שנה, שיורידו את העביות של החומר, ואז יגיעו לבחינה של האבות שיוכלו לראות את טוב הארץ ולא את חיצוניותה. לכן אאע"ה לא בקש לבטל גזירה זו, כיוון שזה לא היה בתורת גזירה אלא בתורת מציאות שיוכלו להכנס לארץ על דעת האבות לראות את גילוי השכינה שבה. וכן כתב בשפתי כהן על התורה (פרשת לך לך) על הפסוק "ידוע תדע", שטעם הגלות במצרים כמו שנאמר בהגדה "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", הכוונה היא לומר מאחר שמתחילה היו אבותינו עובדי ע"ז, אנו שבאנו מגזעם הוצרכו להסיר אותם הסיגים בכור הברזל במצרים. וכן ביאר האלשיך הקדוש, כי גלות מצרים לא הייתה בתורת עונש אלא בתורת הכנה וזיכוך להיות ראויים לירושת אר"י. והכונה כמבואר לרשת את הארץ באותה בחינה של האבות הקדושים לראות בטוב הארץ ופנימיותה וגילוי שכינה כמו שהם ראו.
לאור כל זאת נראה להסביר את שליחות המרגלים, שמבואר בפרשתנו שלקחו אנשים גדולים וחשובים ראשי בני ישראל, ובתרגום יונתן כתב "גוברין חריפין". ואם כדי לראות את גשמיות הארץ וחיצוניותה לא היו צריכים אלא אנשים שיודעים ומכירים בטיב הארץ ובטיב המלחמות, ובהכרח שהכוונה היתה לשלוח אנשים כאלו שהם מזוככים מחומריותם אחר שנות גלות מצרים, ואשר היו משום כך חשובי העדה וראשיהם, והם יכלו לראות מראות אלקים. זאת כמו אאע"ה, אף שיש מסביב ז' עממין של קליפה ובני הענק אבל הרי זה חיצוניות הארץ, ומי שמסתכל בפנימיותה רואה את מראות השכינה כמו האבות הקדושים. וכנראה שזו הכוונה במה שאמר לו הקב"ה "שלח לך אנשים" – לדעתך, על דעת כונה זו לראות את פנימיות הדברים. ואמנם משום שלא כל העם היו ראויים למדריגה זו לכן לא אמר משה רבנו בפירוש עניין זה, ודיבר מעניינים חיצוניים,, אבל הבין כי המרגלים שהם אנשים גדולים יראו מיד מראות אלקים ושוב לא יסתכלו על הגשמיות והחיצוניות, ויבואו ויאמרו בהתלהבות לכלל ישראל בואו מהר למקום השכינה וביתו של מקום. ואם כי היו רגילים לראות גילוי שכינה במדבר, אבל שם הוא בבחינת חוץ לארמון המלוכה אבל באר"י שהוא ביתו של מקום יכולים לראות את תפארת המלכות כמי שנכנס בתוך היכל המלך. ומשה רבנו המתין לכך שישראל יאמרו "נשלחה אנשים לפנינו", ואם כי הם חשבו על דברים חיצוניים אבל הוטב הדבר בעיניו הרוחניות לשלוח אנשים גדולים שיראו את הרוחניות של הארץ, וכל אחד ירים את שבטו לתשוקה גדולה לארץ ישראל. וכמו שכתב בפסיקתא שיכנסו ששים ושמחים לשם וכשבקש מהקב"ה רשות אמר לו שלח אבל לדעתך כמו שאתה מבין שיש לראות את ארץ ישראל.
אמנם מעשה שטן הצליח, שנכנסו המרגלים לארץ ישראל ושלטו עליהם הקליפות החזקות שהיו שם, ולא ראו שם מראות אלוקות וממילא ראו רק את החיצוניות של הארץ וכח הרע הנמצא שם, ועל דרך זו באו לכלל ישראל ואמרו להם מה שראו. וזה משום שהייתה אז הבחינה של פרי שיש עליו קליפה, שצריכים להתבונן ולהסיר את הקליפה וממילא יתגלה הפרי. לכן המרגלים ראו את הקליפה ולא רצו להתבונן בכל דבר לראות מה שיש תחתיו, שבכל דבר רע חיצוני שראו היה בזה דבר פנימי שמורה על גודל שכינה שיש שם. וידע משה רבנו שיש חשש של השתלטות הרע עליהם, ועיניים להם ולא יראו, אבל חשב כי הם אנשים גדולים וודאי לא יניחו לרע לשלוט עליהם. אמנם על יהושע בקש והתפלל, ואמרו חז"ל "כד חזא משה ענותנותו של יהושע התפלל עליו". וכבר העירו על כך: מה עניין עניוות לכאן?
אמנם הכוונה היא כי הרי היו צריכים מחשבות של גדלות להתבונן בפנימיות הארץ, ובכל דבר של חיצוניות להבין שיש כאן דבר פנימי בגדר "קליפתו זרק ותוכו אכל". וזה יכול רק מי שיש בו את הבחינה של "ויגבה לבו בדרכי ה'", ורוצה להגיע לפנימיות הדברים. אבל יהושע, שהיה עניו, חשש משה רבנו שלא יאמין בכוחו הגדול להסיר את הקליפה ולראות את פנימיות האור, ולכן התפלל עליו "י"ה יושיעך מעצת מרגלים". וכלב, שהרגיש בעצמו שהוא צריך חיזוק, התפלל על קברי אבות. ועיקר תפלתו הייתה שיגיע לאותה הבחינה של ראיית האבות שהם ראו את פנימיות הארץ ומראות אלוקים, ולכן התפלל דווקא אצלם שהם אשר ראו וידעו את פנימיות הארץ יבקשו עליו שיפקח הקב"ה עיניו ויראה. ולכן אחר שהמרגלים דברו על הארץ שהיא רעה, אמרו יהושע וכלב "טובה הארץ מאד מאד", שגילו לכלל ישראל שמה שראו עיניהם הוא רק טוב ולא ראו כלל את הרע.
בזה יש להסביר את עניין הוספת אות י' שמשה רבנו הוסיף ליהושע בן נון. האריז"ל מבאר בכונות ראש השנה כי הגם שהאבות הקדושים היו בתחילה בבחינת ספירות חסד, גבורה, תפארת אחר זה הם נתעלו בג' ראשונות חכמה, בינה ודעת. אברהם חכמה, יצחק בינה, ויעקב דעת. הם רמוזים איפוא באותיות יה"ו של שם הוי'. לכן כשרצה משה רבנו להתפלל על יהושע שיראה את הארץ כמו שראו אותה האבות הוסיף לו י' על שמו, ואז יש בו אותיות יה"ו של שם הוי' שהן אותיות האבות הקדושים, וזו היתה התפלה י"ה יושיעך מעצת מרגלים. על ידי שתראה מראות אלקים בארץ כמו שהאבות הקדושים ראו, לא תהיה בעצת מרגלים שרואים רק את חיצוניות הארץ. נמצא כי אמנם תפלת שניהם הייתה שווה להמשיך זכות אבות לראות בטוב הארץ, אלא שכלב עשה זאת על ידי תפלה במקום קבורת האבות, ומשה רבנו עשה זאת על ידי הוספת שמות האבות בו.