פרשת שמיני
ניצוצות מתורת הבית גנזי
וידם אהרן

"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (ויקרא י', ג)
בתרגום אונקלוס ישנן שתי גרסאות. לפניו מופיע "ושתק אהרן" ואילו הגירסא שהובאה בילקוט היא "ושבח אהרן". הנה לשני הפירושים יש לבאר את הלשון וידם אהרן מה עניינה.
לפירוש הראשון, שהכוונה היא לשתיקה, לא מובן מדוע נאמר לשון "וידם" שהיא לשון דממה, וכן לפירוש השני אף שיש מפרשים שהכוונה היא קול דממה אינו מובן: מה עניין שבח לכאן, ודיו אם שתק אבל מנין מגיע כאן ענין שבח? ובביאור "בקרובי אקדש ועל פני העם אכבד" נאמרו פירושים רבים מה היתה הכונה בכך ומאי שנא מקדש מכל עניינים חמורים שאסרה תורה, כמו שבת ועריות שאין צריכים בזה הוראה של חומר הדבר, רק בענין קדושת המקדש אף שהיא קדושה חמורה, אבל במקום שיש ראיית פני השכינה ממילא נופל על כל אחד יראת הכבוד כמי שנכנס ועומד לפני המלך ומה היו צריכים עד כדי כך שימותו שני גדולי ישראל להורות ענין הכבוד והיראה?
נראה בזה בהקדם דברי הקדושת לוי בפרשת לך לך בענין מלחמת אברהם אבינו עם המלכים. מה הייתה הכוונה העליונה בעניין זה של לקיחת לוט בשבי ורדיפת אאע"ה אחרי המלכים? ומבאר כי אאע"ה היה מדת החסד ואהבה כידוע, שנקרא אברהם אוהבי והיה עתיד לצאת ממנו יצחק שהוא מדת הגבורה, והרי ברא כרעא דאבוה ואיך יתכן שיולד ממי שהוא בחינת אהבה בן שהוא כולו גבורה? לכן היה צריך אאע"ה להתלבש גם במידת הגבורה כדי שיצא ממנו יצחק שהוא גבורה. לכן זימן הקב"ה את מלחמת המלכים שאאע"ה ירדוף אחריהם בגבורה. במקום אחר ביארנו גם את עניין המילה שניתנה לאאע"ה, שהוא ג"כ מעשה ממידת הגבורה לפני לידת יצחק כדי שיתלבש בגבורה. ובזה יש לבאר מה שפירש"י אחר כך בפסוק "אחר הדברים האלה", שאאע"ה אמר לפני הקב"ה אולי נתמעט משכרו בעניין ניצחון המלכים, ונאמר לו "שכרך הרבה מאד". בפשוטו אין הכוונה על שכר, שהרי אאע"ה עשה הכול לשם שמים, אלא הכוונה היא שהיה לו צער אולי על ידי שהוא התלבש במידת הגבורה שוב תתעלם ממנו מידת החסד והאהבה, שזה היה שכרו בעולם הזה להמשיך את מידת האהבה. ועל זה נאמר לו "שכרך הרבה מאד", שלא התמעט כלום, אלא התרבה בעוד בחינה.
לאור זאת נראה לומר גם בעניין המקדש. הרי עיקרו של המשכן ניתן כדי לכפר על חטא העגל, ונקרא "משכן העדות" משום ההוראה ששכינה שורה בישראל, שזה מורה על בחינת האהבה שגם לאחר עשיית העגל, שהוא חטא חמור שאין כמותו, הקב"ה שוכן עמהם. וכל ההנהגה של שבעת ימי המלואים, וגילוי שכינה וירידת האש מן השמים, כל אלו היו גילויים שבאו ממידת האהבה של הקב"ה לישראל שנגלתה במקדש. אמנם כידוע כל גילוי של חסד ואהבה אם אין בא עמו גם ממידת הגבורה והצמצום מביא לידי שבירת הכלים, שאינם יכולים לסבול אור גדול, ובהכרח גם למידת הגבורה שבאה כדי לצמצם את האור של החסד לפי מידת המקבלים. ובהכרח להאציל במקדש גם את מידת הגבורה, וזה בא על ידי מעשה נדב ואביהוא שכאשר הכניסו אש זרה אשר לא ציווה נענשו, ועונש זה בא ממידת הגבורה, ואז יוכלו ישראל לקבל את אור המקדש.
ועניין זה מתבאר ביותר ממה שנאמר בנדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה' וימותו", ופשוטו של מקרא הוא שהיה זה מרוב האור שהכלים שלהם לא יכלו לסבול, ולכן מתו מרוב דבקות בה'. והנה זה כמבואר משום שכל עוד שאין מידת הגבורה והצמצום במקדש אי אפשר לקבל את האור, ולכן כשהם המשיכו אליהם אור גדול הם מתו מחמת גודל האור, שכן הכלים שלהם לא יכלו לסבול. אולם בד בבד נמשכה במעשה זה מידת הגבורה במשכן, כיוון שהביאו את אשר לא ציווה ושלטה בהם מדת הדין, וממילא יכול כל אחד כבר לקבל אור מן המקדש. ועיין בתפארת שלמה שמיתתם הייתה כעין העלאת מ"נ של עשרה הרוגי מלכות. לכן רמז הקב"ה ענין זה לאהרן הכהן "ואל יבא בכל עת אל הקודש,, בזאת יבא אהרן אל הקודש", "זאת" היא מדת המלכות שהיא גבורות, וכיוון שאהרן נכנס לפני ולפנים מקום בו כרובים מעורים זה בזה. מקום זה הוא גילוי אהבת הקב"ה וישראל, והוא במדרגה עליונה. כמו שהובא בספר ברית מנוחה גודל הגילוי שהיה לכהן הגדול ביום הכפורים בעת שנכנס, ולכן נאמר לו "בזאת יבא אהרן אל הקדש" בעניין היראה, ולכן הביא פר שמורה על גבורות ודינים ובאופן אחר לא יוכל לקבל את האור. וזה מה שאמר הקב"ה "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", כי עניין זה של לבישת מידת הגבורה במשכן לא היה יכול להיות במלואו אלא על ידי העונש של נדב ואביהוא שהיו גדולים שבישראל, והקב"ה דקדק עמהם, וזה בא על ידי התלבשות מידת הגבורה. וכאשר שמע אהרן עניין זה שתק, וביטאה התורה את שתיקתו בלשון "וידם אהרן" שהוא מלשון דממה שמורה על צמצום האור, כמ"ש "לא ברעש ה' … לא באש ה'" אלא קול דממה דקה, הוא הצמצום שיכולים לקבל את האור. לומר שהבין את כל העניין שנעשה כאן במיתתם.
והנה בחינה זו היא מורה דרך לכל המשכה של חסד ואהבה שאדם ממשיך, ובהכרח קודם להמשיך את בחינת הגבורות היא היראה כדי שיהא צמצום באור ויוכל לקבלו, והוא גופא עולם התיקון דידן שהאור בא לפי הכלים. הכלים הם צמצום, וכשהאור בא יחד עם הכלים אינו בא אלא לפי מידת הכלים שיכולים לקבלו. לכן בשבת מקדימים "שמור" היא היראה בליל שבת, ואחר זה בא "זכור" האור הגדול של שבת שמאיר ביום, ולולא ה"שמור" לפניו לא יוכלו לקבל את האור מרוב דבקות. בפרט אור הנשמה היתירה, שהוא מגדיל את האור הרוחני באדם, ובהכרח פקודא קדמאה דא יראת ה'. באופן שמבואר לפי זה שמיתת נדב ואביהוא אם כי יש בזה גם עונש על אשר לא ציווה, אבל עיקר מיתתם היא בבחינת סתירת זקנים בנין הגבורות שבמקדש. וכן מדוייק הלשון "ועל פני כל העם אכבד", כי העם מורה על בחינת כלל ישראל שאינם יכולים לקבל רוב אורה, ונקראו עם מלשון גחלים עוממות, ורק על ידי "בקרובי אקדש" יכולים כל העם לראות בכבוד ה'.
לפי דרך זו הרי שיש קידוש השם במיתתם, אבל היות ויש בזה גם עונש כמבואר לכן "וידם אהרן" ולא אמר לא דברי שבח ולא דברי צער. אמנם לפי הגירסא של "ושבח אהרן" משמע שלא היה בזה כלל עונש שבא ממידת הגבורה, ואף שהביאו אש אשר לא ציווה אבל היה זה בבחינה שלא היו ראויים לאותו חטא כמו שמבואר בכלל ישראל, אלא להורות תשובה. וכן כאן כל מיתתם באה להורות עניין מיוחד. ויובן ענין שבח אהרן, שלפי מה שמבאר הרשב"ם מה שנאמר "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ענינו הוא שזה גופא רצה הקב"ה להראות לעם ישראל, כיצד אהרן הכהן הגדול דבוק בעבודת בוראו, שגם במקרה הזה שקרה לו במיתת בניו אינו מתאבל עליהם ואין בוכה עליהם. אלא ושבח אהרן כאילו לא קרה כלום, וזה משום שאהבת הצדיקים בקב"ה היא כל כך גדולה ונעלה מכל ענייני בני חיי ומזוני, עד שאין מפסיקים רגע אחד מדבקות גם כשקרה מעשה זה.
הסבר זה ומתקשר זה עם הנאמר אחר זה לא לנהוג בכל ענייני אבילות ולא לצאת מן המקדש, אלא להמשיך בעבודה כאילו לא קרה ענין זה. וכמ"ש בסה"ק עה"פ "אהבתי את אדוני", הוא הקב"ה, "את אשתי", עם אשתי, "ואת בני", עם בני לא אצא חפשי מעבודת ה' אפילו לרגע. וכן מצינו בצדיקים גדולים שלא הסיחו דעתם מדבקות הבורא בשבת גם כשאמרו להם על הבן שלהם שהוא בסכנת חיים. לכן לא די כאן במה ששתק אהרן, שהרי יתכן והוא מצטער בלבו, אבל בזה ששיבח לה' בא הגילוי עד היכן הדברים מגיעים באהבת הקב"ה והצדיקים. ובחינה זו נובעת מאאע"ה, שנאמר לו לשחוט את יצחק והרי אהבתו לישראל היתה ללא גבול, אבל בעת שאמר לו הקב"ה לשחטו לא פקפק רגע אחד בזה מרוב אהבת הקב"ה שגברה על אהבת בנים. ומה שהיה אצל אברהם אבינו בגדר ניסיון היה כאן אצל אהרן, להראות קבל עם ועדה עד היכן צריכים להיות אהבת ה' והדבקות בו.