פרשת תזריע-מצורע
וביום השמיני
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב,ג)
כבר העירו המפרשים מה עניין ציווי המילה ביום השמיני לכל האמור כאן בפרשת טומאת לידה של זכר ונקבה. לא רק שכאן אין זה מקומו, אלא בפרשת מילה שנאמרה בפרשת לך לך ששם נכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, ונזכר "בן שמונת ימים ימול", ושם לא נאמר לשון זה "וביום השמיני ימול" שלמדין מזה כמה הלכות.
ובטעם מילה בשמיני מובאים בגמרא ובמדרש רבה בשם רשב"י שני טעמים:
האחד הוא שהרי אמו טמאה לידה שבעה ימים, ולא יהיו אביו ואמו עצבים מהטומאה שלהם וכולם שמחים, שהרי יום המילה הוא יום שמחה כמש"נ "שש אנכי על אמרתך" היא המילה, ויש לקיימו בשמחה. השני: משל למלך שבא אליו אוהבו ורוצה לכבדו, ואמר המלך: עדיין אני ממתין למטרוניתא שתראה אותו קודם, וכן אמר הקב"ה: איני רוצה שימולו אותו עד שיראה פני שבת קודם, ובח' ימים יש שבת. וכן נאמר כיוצא בזה על קרבן שאינו כשר להקרבה אלא לאחר שמונה כדי שיראה פני המטרוניתא תחילה.
והנה לטעם הראשון, שלא יהיו אביו ואמו עצבים והכל שמחים, מתבאר טעם שייכות מצוות מילה ביום השמיני כאן, כיוון שכל הטעם שנאמר בן שמונת ימים הוא כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים והכל שמחים, ולכן אחר שנאמר "וטמאה שבעה ימים" בלידת זכר נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", לומר שמשום כך הוא רק ביום השמיני.
אמנם לטעם השני עדיין יש לבאר מה עניין מצוות מילה לכאן? אכן נראה לבאר שבמה שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר" נכלל הטעם השני של ראיית פני המטרונה. הנה חז"ל דרשו "אשה כי תזריע וילדה זכר": אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה. וביארו בספרים הקדושים את עניינו על דרך העבודה, שכנסת ישראל נקראים בחינת אשה והקב"ה בחינת איש, ואם כלל ישראל מתעוררים לעבודת ה' ומשתוקקים לקרבתו ודבקותו אז יולדת זכר, שכן באים אורות של אהבה וחסד וברכה. ואם איש מזריע תחילה, שבאה התעוררות מלעילא ומכח זה מתעוררים ישראל, יולדת נקבה – באות ההשפעות בדרך של יראה צמצום וגבורות. ומבואר כי עיקר שלימות היחוד הוא כשתחילת הדברים היא בכך שישראל משתוקקים וצמאים לעבודתו, ואז כמים הפנים לפנים מתעוררת גם לעילא כביכול תשוקה אליהם, ואז "וילדה זכר".
ויש לבאר לידת זכר לפי זה, דהנה נתבאר במקום אחר כי תשוקת ישראל להקב"ה נובעת מהשתוקקות הנאצל אל שורשו, ורוצה להדבק בו. כמו שאמרו חז"ל ""זרוק חוטרא אאוירא אעיקרי' קאי" [=זרוק מקל לאויר והוא יפול על עיקרו], וכל אחד מהד' יסודות שואף אל שורשו. כך הוא בישראל, כשמאיר להם האור כי הם נאצלים מתחת כסא הכבוד בבחינת חלק אלוק ממעל, ממילא הם משתוקקים לשורשם, ואז היחוד הנעשה בין קוב"ה וכנסת ישראל אינו כשני נפרדים שנתחברו אלא דבקות הנאצל במאציל, שהוא מתבטל אליו ונעשה בבחינת חד. לכן "וילדה זכר", שהוא בבחינת "ויקרא שמם אדם" – ששניהם בחינת דכר. אבל כשהקב"ה מעורר תחילה, וישראל מתעוררים מכוח זה, אין כאן תשוקה של הנוק' וגילוי של דבקות נאצל במאציל אלא של שני נפרדים כביכול, והחיבור אינו כמו נאצל שמתבטל לשורשו, ולכן נקראים בחינת נקבה ולכן וילדה נקבה. ובפשוטו הוא ג"כ כך אם אשה מזרעת תחילה ומשתוקקת לבעלה, משום שמתבטלת אליו ורואה בו שורש שלה. כמו שמבאר הר"ן בעניין קידושין שזה בגדר התבטלות האשה לאיש, וכיון שהיא מתבטלת אליו הוא בבחינת ויקרא שם שניהם אדם, ולכן יולדת זכר. אבל כשאיש מזריע תחילה הוא בחינת שני נפרדים, והיא נשארת בחינת נקבה, לכן יולדת נקבה כמותה.
ויש לומר שזה הביאור בדברי חז"ל שהמילה צריכה להיות ביום השמיני כדי שיראה פני המטרונה. הנה עיקרה של מצוות מילה הוא מה שאחר הסרת הערלה יש את מצוות הפריעה, שמתגלה עטרת היסוד שהיא שורש המלכות. והנה בעבודת ישראל פרשת אמור מבאר כי מה שאמרו "עד שיראה פני המטרונה" הכוונה היא על ליל שבת שאז בחינת שמור היא המטרוניתא, אבל ביום הוא בחינת זכר, ולכן עושים שלום זכר בליל שבת כיון שעיקר הטעם שצריכים שמיני הוא משום ליל שבת. ואף ששבת בכללו הוא עניין המלכות, אבל ליל שבת הוא עיקר גדלות המלכות. והנה הטעם ששמור קודם לזכור, אף שבתורה נאמר זכור קודם לשמור, וחז"ל אמרו ששניהם בדבור אחד נאמרו, הוא כמבואר כי על ידי שהמלכות נבנית בשלימותה היא מתעוררת להשתוקק לבעלה ואז ביום שבת היחוד הוא על ידי "אשה כי תזריע" מבחינת דבקות הנאצל עם המאציל ושניהם כחד, "ויקרא שמם אדם" ויולדת זכר כמבואר. אבל אם זכור יהיה קודם הרי זה התעוררות הדכר קודם ושוב אין כאן יחוד של שורש ונאצל אלא כשני נפרדים ויולדת נקבה.
ואותה כוונה במילה, שהרצון העליון היה שמעשה המילה יהיה באופן אשה מזרעת תחילה, שאחר השתוקקות שיש לבחינת המלכות להדבק בשורשה נעשית מצוות מילה לגילוי עטרת היסוד, כדי שתהיה דבקות של הנאצל במאצילו. לכן כשעובר ליל שבת, שאז נבנה בניין המלכות בכללות, כמ"ש שבלילה שמור. וכן בפרטות כל אחד, ומשתוקק להתדבק בשורשו ומתעוררת המצוה של מילה להוריד המסך של עטרת היסוד כדי שיהיה יחוד של נאצל במאציל. באופן שיוצא לפי"ז כי המילה לשמונה תכליתה היא לעורר את הבחינה של השתוקקות המאציל בנאצל, ובחינת המלכות שיש בכל אחד מישראל מתעוררת בליל שבת להתדבק במאצילה. אבל אם ימולו לפני כן, הרי שבאה התעוררות של האיש בלי תשוקת המלכות ואין זה היחוד הרצוי.
לאור זה הרי מבואר היטב שייכות מצווות מילה לכאן, שבמקום שהתורה מצווה על טומאת זכר ונקבה, שנובע מאשה מזרעת תחילה או איש מזריע תחילה, בא להסביר מדע מילה ביום השמיני, שיהא בתוכם שבת וראיית פני המטרונה כדי שתהיה אותה בחינה של אשה מזרעת תחילה ומצות המילה תבוא משום התעוררות בחינת היחוד של מאציל ונאצל. נמצא שלשני הפירושים יש שייכות מילה לכאן. לפי הפירוש הראשון זה שייך לטמאת שבעת ימים,, ולפי פירוש שני זה שייך לאשה כי תזריע.
ונראה ששני דברים אלו קשורים ותלויים זה בזה. שהרי יש להסביר מדוע מצוות מילה נעשית בשמחה דוקא, ואשר על כן איחרה התורה את המילה עד יום השמיני כדי שיהיו אביו ואמו ג"כ שמחים. לפי המבואר הרי עיקרה של מצוות מילה הוא שבאה אחר התשוקה של המלכות להדבק במאצילה, וזה מעורר כך למעלה, וא"כ הוא זמן שמחה שבאה מחמת ההשתוקקות שיש לישראל להדבק בשורשם, וצריכים לעשותה בשמחה להורות על התשוקה שיש לנו בדבקות בשורש ואשר מצוות מילה משלימה את זה. ואם יעשו זאת בתוך שבעה ימים, שיש אז טומאה, הרי אי אפשר לעורר שמחה ולעשות מצוות מילה כתיקונה מצד השתוקקות אל המאציל. אולי נרמז במ"ש שלא יהיו אביו ואמו עצבים בזמן שצריכים להיות הכל שמחים, והכונה על אביו ואמו העליונים שהיחוד לא יהיה בבחינת שלימות של שמחה כדבקות נאצל במאציל אלא כשני נפרדים. ולאחר שעברה עליהם השבת, שיש תשוקת המלכות להתדבק בשורשה, אז המילה היא הדרך של מילוי תשוקה זו ומכאן נובעת השמחה. וזה ביאור הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", הכונה היא כמו שכל אדם משתוקק להיות לו שלל רב, וכשהוא מוצאו הוא שמח מאד שהגיע תשוקתו למציאות, וכן במצוות מילה שמתעוררות התשוקה לשלל רב הוא הדבקות במאציל והמילה עצמה שמתגלה בעטרת היסוד, שאז יכולה להיות הדבקות הזו היא בחינת מוצא שלל רב.
ונראה שגם עניין קרבן שאינו כשר להקרבה עד שיראה פני המטרונה הוא כעניין זה. שהרי בחינה זו של השתוקקות להתדבק בשורש יש בכל הברואים, כל חד לפי מדריגתו מכח הניצוצות הקדושים שיש בהם. לכן כשעוברת על הבהמה שבת של מטרוניתא, הוא ליל שבת, נשלמת בהם בחינת המלכות שלהם, ואז נעשית השתוקקות של דבקות במאציל. כשהבהמה נעשית לקרבן, ומקריבים אותה לה', הניצוצות עולים לשורשם בבחינת "אשה כי תזריע"", דבקות של מאציל ונאצל, שהוא היחוד הרצוי, "וילדה זכר" – שעל ידי זה ההשפעה שבאה מהקרבן באה בדרך זכר וברכה. ולפי המבואר יש להסביר מימרא של רבי שמען בר יוחאי מפני מה יולדת חייבת בקרבן משום שבעת שכורעת לילד היא נשבעת שלא תזקק לבעלה, ואחר כך שוכחת מהשבועה, ולכן מביאה קרבן. והנה תינח בלידה שניה, אבל לידה ראשונה עדיין לא עברה על השבועה? ובהכרח שהעבירה היא עצם השבועה, זה שהיא נשבעת בשעת לידה, זה גורע בקרבתה עם בעלה וגורם גם למעלה חסרון ביחוד העליון. ולא נאמר רק בזכר שמונע שמחת היחוד, אלא גם בנקבה יש בזה חסרון ביחוד כל עוד שיש שבועה שלא תזקק לבעלה.
לאור המבואר, כי במה שאמרה תורה ביום השמיני בקרבן ובמילה הוא כדי שיראה פני המטרונה ואז הוא יחוד של דבקות נאצל במאצילו ולכן הוא יום שמחה, יש לבאר מדרש פליאה על הפסוק "וידם אהרן", מה היה לו לומר? "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וכבר נאמרו בזה כמה פירושים, אולם למבואר הכוונה היא שהרי מה שיום חינוך המשכן היה ביום שמיני למילואים הוא ג"כ מאותה סיבה שקודם יראה פני המטרונה, ליל שבת שהוא בחינת שמור ואחר זה נעשה היחוד ביום השמיני מבחינת מאציל ונאצל. לכן אמרו חז"ל שהיתה לפניו שמחה ביום השמיני כיום שנבראו בו שמים וארץ, וזו אותה בחינה של שמחה ביום השמיני של מילה. ולכן היה אהרן יכול לומר למה נענשו ביום זה, הרי הוא יום שמחה, ולא יהא ביום זה שיהיו אביו ואמו עצבים למנוע היחוד עליון. וכאשר אמנם כן היה, שעל ידי החטא ועונשו לא נעשה התיקון הגמור, ואעפ"כ "וידם אהרן".