פרשת תרומה
מצוות ועשו ארון
ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ועשו ארון" (שמות כ"ה, י) איתא במדרש רבה (ויקהל פר' נ', סי' ב):
"תן לחכם" זה בצלאל. אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל, אמר לו: המשכן הזה מהו: א"ל שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד תורה לישראל. א"ל בצלאל: והיכן התורה ניתנה? א"ל משאנו עושים את המשכן אנו עושים הארון, א"ל: רבנו משה אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושים את הארון ואחר כך המשכן. לפיכך זכה שיקרא על שמו שנאמר "ויעש בצלאל את הארון".
בדברי המדרש מבואר להיפך ממה שנאמר במקום אחר שמשה רבנו אמר לעשות כלים ואחר כך מקדש, ובצלאל אמר לו קודם מקדש ואחר כך כלים, ואמר לו "בצל א-ל היית, ואילו כאן נאמר להיפך, שמשה רבנו רצה לעשות את המשכן קודם ואחר זה את הארון, ואילו בצלאל אמר לו קודם את הארון ואחר כך את המשכן.
בהכרח לומר שחלוק בין הארון לשאר הכלים והם מנורה, שולחן ומזבחות. בהם צריכים קודם משכן ואחר כך כלים כדברי בצלאל, אמנם הארון דין אחר יש לו והוא קודם למשכן. ויש לבאר מדוע חלוק הארון משאר הכלים, והרי אם סברת בצלאל לגבי שאר הכלים נכונה שקודם בונים את הבית ואחר כך מכניסים את הכלים לבית ולכן הם מאוחרים, מדוע לעניין הארון אינו כן?
ונראה שהנה כתוב בפרשתנו "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". מפשוטו של מקרא משמע שחלוק בעיקר עניינו ותכליתו אופן עשיית הארון משאר הכלים שנעשו במקדש, כגון שולחן מנורה ושני המזבחות. בכל יתר הכלים יש מעשה של עבודה: בשולחן החלפת לחם הפנים, במנורה הדלקת הנרות ובמזבח הפנימי הקטרת קטורת והזאת דמים בחטאות הפנימיות, ומזבח החיצון בהקרבת קרבנות, אבל בארון לא מצינו בו שום עבודה. ואף מה שכהן גדול ביום הכפורים מזה בין שני בדי הארון אין זה דין בארון, שהרי אף בבית שני שלא היה ארון הייתה עבודה זו מתקיימת, ובהכרח שזה הזאה כנגד מקום הארון ולכן זה שייך גם כשאין ארון. ולפי זה עיקר עניינו של הארון והכפורת עם הכרובים הוא כמבואר כאן, כדי שיהיה שם מקום השראת השכינה והמשך דבור הקב"ה עם מרע"ה. וכמו שביאר זאת הרמב"ן בריש פרשתנו כי היה שם המשך למעמד הר סיני שהקב"ה דבר עם מרע"ה מתוך האש, ולכן הכרובים היו של זהב שצבעם האש.
ולאור זה יש לומר שלא רק הארון, אלא גם כל עניינו של המשכן הוא שהיו בו שינויים מאשר המקדש. כגון: בבניינו שהיה מקרשים ויריעות עזים, ואילו המקדש היה בית בנוי, וזאת משום שחלוקים הם ביסוד דינם. המשכן נעשה כדי שיהא המשך למעמד הר סיני, מקום שבו מדבר הקב"ה עם משה רבנו, ולכן נקרא אהל מועד מצד מהותו שהוא מקום שהקב"ה מתוועד עם משה. אבל המקדש בירושלים שכבר לא היה אז המשך של מתן תורה, והוא היה גדר אחר של מקום הקרבה ומקום שבאים להיראות שלוש פעמים בשנה לפני השי"ת. ויבואר בזה גם מה שחלוק בבניינו שבא על ידי נדבת לב, כל אחד לפי רצונו, דבר שלא מצינו במקדש, ששם מבואר שהקרקע נקנית על ידי כל השבטים שכל שבט נתן חמישים שקלים. וזה משום שהמשכן הוא בגדר אחר, שכן הוא המשך של מתן תורה בהר סיני, ואילו המקדש בירושלים הוא מצווה מיוחדת של הקמת המקדש. ומטעם זה המשכן נקרא משכן העדות, שכל עניינו הוא מה שיש בתוכו ארון ולוחות העדות והוא משכן לו. ואף שחז"ל דרשו שהוא עדות שהקב"ה מחל לישראל על עוון העגל, אינו אלא לשיטת האומרים כי ציווי המשכן בא לאחר חטא העגל, אבל לפי הסוברים שנאמר קודם לכן אינו מבואר מדוע נקרא שמו "משכן העדות", אם לא כמבואר משום שכל עניינו הוא משום המשך מעמד הר סיני, והאש שהייתה בהר סיני באה אל המשכן, וזה מחמת הארון והלוחות ששם ישיבת השכינה בין שני בדי הארון.
אמנם יש לומר שכל זה אינו אלא לשיטת הסמ"ג [=ספר מצוות גדול] שמיאן ללמוד את מצוות בניין בית הבחירה מהפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אלא מהפסוק בפרשת ראה, וכמו שהאריך בזה הכסף משנה בפרק א' מהלכות בית הבחירה. וזה משום שלשיטתו "ועשו לי מקדש" הנאמר על המשכן הוא גדר אחר לגמרי, והוא מקום של המשך מעמד הר סיני, ואילו המקדש במקומו במקום אשר יבחר הוא מקום הקרבה ומקום עליה לרגל. אכן נראה שאף הרמב"ם, שלמד מפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" את מצוות בניין בית הבחירה, אין זה הכרח שהוא חולק על הסברא דלעיל אלא שהוא סובר שבזה שאמרה תורה "ועשו לי מקדש" נכלל בזה בין המשכן ובין המקדש, שהרי אם הכוונה היא רק על המשכן מדוע נאמר מקדש ולא משכן? ובהכרח לומר שהציווי כולל גם את הקמת המקדש, אבל גם לדבריו חלוקים הם ביסוד דינם. וכן מבואר בהלכות מלכים כשהביא בפרק א' את הדין של הכרתת זרע עמלק קודם לבניין בית הבחירה הוא הביא שם את הפסוק האמור בפרשת ראה יעויי"ש. והנה לדברי האומרים שעל הקמת המשכן הצטוו בני ישראל קודם חטא העגל הוא פשוט ומבואר כדברינו, שמיוסדים על דברי הרמב"ן, שהוא המשך למתן תורה. ואפילו אם נאמר שהציווי היה לאחר חטא העגל אמנם תכלית עניינו הוא כמו שנקרא "משכן העדות", להיות עדות שהשכינה שורה בישראל, אבל אין זה בגדר בניין בית לה' כמו במקדש בירושלים. ואם נאמר כן יבוארו לנו דברי הרמב"ם והרמב"ן בעניין הארון.
הרמב"ם בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב בביאור המצווה של "ועשו לי מקדש":
ואלו הן הדברים שהם עיקר בבנין הבית. עושין בו קדש וקדש קדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראים היכל וכו'. ועושים במקדש כלים, מזבח לעולה ושאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח וכו', וכיור וכנו לקדש בו ידים ורגלים ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן.
מדבריו מבואר, וכן כתב גם בספר המצוות מצווה כ', שבכלל המצווה של "ועשו לי מקדש" כלולים גם הכלים של המקדש. אמנם הרמב"ן שם במצווה ל"ג חלק עליו, ולדבריו אין המצווה אלא על המקדש עצמו אבל הכלים אינם אלא כמו כלי שרת לעבוד, השולחן ללחם הפנים והמנורה לנרות והמזבח לקטורת ולקרבנות. ומצד שני כתב הרמב"ן שנראה לו שעשיית הארון היא מצווה מיוחדת בפני עצמה, וכמו שהאריך שם בראיות ברורות על זה. ואם כן לכאורה מצינו כאן שתי מחלוקות: האחת אם הכלים שייכים למצות המקדש או לא ואם יש מצווה מיוחדת על עשיית הארון.
והנה המעיין בדברי הרמב"ם, בין בהלכות בית הבחירה בין בספר המצוות, יראה שהזכיר בכללות את מצות "ועשו לי מקדש" גם את הכלים, אבל הוא הזכיר רק את המזבחות, המנורה והשולחן, ואילו את הארון הוא לא כלל בתוך הכלים. ולפי"ז אינו מובן מה עניינו של ארון אם הוא אינו מצווה לעצמו, אינו ובכלל הכלים שהם חלק ממצות המקדש ג"כ אינו וא"כ מה דינו. גם שיטת הרמב"ן שיש מצווה מיוחדת על עשיית הארון אינה ברורה, שהרי מיאן לומר שהכלים האחרים יש בהם מצווה ומשום שהם מחלקי מצות ועשו לי מקדש, ולמה על הארון כן סבר שיש בו מצווה מיוחדת? אמנם לפי יסוד דברינו נראה פשוט, שלכולם חלוק הארון במקדש מאשר שאר הכלים, שהרי הארון אין בו שום עבודה ואינו אלא מקום עמידה בקדש הקדשים, וכל העבודות הנעשות בקדש הקדשים יכולות להיעשות גם ללא הארון. לכן סבר הרמב"ן שכל הכלים הם כלי אבל הארון שאינו כלי שרת יש מצווה לבנות ולעשות ארון והיא מצווה בפני עצמה. והרמב"ם ג"כ מאותו טעם, שאינו כלי של עבודה, לא כללו עם "ועשו לי מקדש", ורק אותם כלים שיש להם שייכות עם עבודת המקדש נמנים ככלי. אמנם עדיין לא מבואר אם כן מה דינו של הארון במקדש להרמב"ם, וכן מה הגדר של הארון במקדש להרמב"ן?
אכן נראה בזה, שהנה יש לדון מה שמצינו בנביאים שהארון לא היה בו הכרח להיות במקדש. הרי במלחמה עם הפלשתים שבה נשבה הארון כתב רש"י שאז יצא הארון מקדש הקדשים למלחמה, ולא היה זה הארון שהיו בו שברי לוחות. וכן לאחר שהפלישתים החזירו את הארון לא הכניסו אותו למשכן שהיה בנב וגבעון והוא היה במקום מיוחד בקרית יערים, ואינו מובן שהרי לכאורה מקומו במקדש והיו צריכים להחזירו למקומו? ואיך בכלל הוציאו אותו למלחמה וביטלו מקומו במקדש? ואם שלגבי העבודה כבר נתבאר שההיא כשרה גם ללא הארון אבל הרי בפרשתנו וכן בפרשת פקודי נאמר להדיא ציווי שמקום הארון הוא בקדש הקדשים, ואיך ביטלו עניין זה? והמוכרח לומר שכל הדין שהארון צריך להיות בקדש הקדשים לא נאמר אלא במשכן, שכמבואר כל עניינו הוא המשך למעמד הר סיני שהקב"ה דיבר עם משה וצריכים השראת השכינה כמו בהר סיני שנאמר שם "וירד ה' על הר סיני", וכן "מתוך האש" שזה מופיע בכרובים כדברי הרמב"ן, אבל במקדש או במשכן שילה נב וגבעון ששם לא היה כבר המשך של מתן תורה אין כלל חיוב מעיקר הדין שהארון חייב להיום בקדש הקדשים. אמנם העמידו אותו לכתחילה שם וזאת משום שהוא מקום הראוי לו ביותר, אבל אין לו חיוב ודין שיהיה דווקא שם. לכן יכלו להוציא את הארון למלחמה, וכן לא החזירוהו עד ששלמה המלך הוציאו מהאהל שנטה לו דוד בירושלים והחזירו, אבל גם הוא לא החזירו מעיקר הדין. וכן הלא מצינו ביאשיהו שגנז את הארון נ"ז שנה קודם החורבן, והרי אם יש חיוב שיהיה במקדש מהיכן המקור שמשום שלא ילך בשבי אחר נ"ז שנה יכולים להוציאו ממקומו במקדש? ובהכרח מטעם זה שחלוק עניינו של הארון בין משכן למקדש. ובעוד שבמשכן היה חיוב שיהיה שם, שהרי כל עניינו של משכן הוא מקום שבו נמשכת מסירת התורה מבין שני בדי הארון, אבל לאחר פטירת משה רבנו התבטל טעם זה ואין כל הכרח שיהיה שם מעיקר הדין.
ראיה ברורה לעניין זה היא בדברי הרמב"ן בהוספות הלאוין שלא מנה הרמב"ם, ושם כתב בס"ג:
שנמנענו שלא לשנות את סדר הנחת הכלים במקדש כשולחן והמנורה והמזבחות, והוא אמרו יתעלה "ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו" וכו'.
הרי שלא הזכיר הרמב"ן את הארון יחד עם יתר הכלים, ובהכרח כמבואר. ויעויין בפסיקתא זוטרתא משפטים על הפסוק "ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו": "ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו להביא סדור השולחן המנורה והמזבחות", וגם פה לא הזכיר את הארון שלא לשנות מקומו, וכנראה שם מקורו של הרמב"ן.
עתה מבוארים דברי הרמב"ם והרמב"ן. למרות שהרמב"ם כתב שכל הכלים הם חלק ממצוות ועשו לי מקדש, אין זה אלא בכלים שהם שייכים לעבודת המקדש. אולם הארון אינו שייך לזה ואינו נכלל בו כלל. מאידך לא מצינו ברמב"ם שיאמר שיש חיוב של עשיית ארון כמבואר במפרשים, וזה יש לומר משום שהארון של משה קיים ואין שייך עוד חיוב עשיה. אבל למה לא כתב שיש חיוב העמדתו בקדש הקדשים? ומדוע לא מנה זאת בתוך מצות המקדש או מצווה בפני עצמה? ובהכרח משום שהחיוב להעמידו במקומו במקדש אינו כלל לדורות, וזו הייתה מצווה לזמנה במשכן כמבואר. והרמב"ן, שחלק וסבר שיש מצווה של עשיית הארון על אופן שיאבד או ישבר, גם אינו כותב שיש מצוה משום העמדתו על מקומו, שגם לדבריו אין מצווה אלא בעשיית הארון כדי שיהיו בו הלוחות, אבל אין עיקר דין שהוא מחוייב להיות במקדש. ושורש החיוב אינו אלא משום עשיית מקום ללוחות כדי שיהיה מקום כהמשך למעמד הר סיני, ואחר שנבנה המקדש ואין זה שייך הרי שעמידתו של הארון בקדש הקדשים היא כמו גניזתו על ידי יאשיהו, שהמקום הראוי לו הוא בקדש הקדשים, ואם יש בו סכנה יכולים להכניסו למקום גניזה. וכן כל השנים שלא החזירוהו למשכן בנב ובגבעון הוא מאותו טעם, שהבינו כי ראוי לו המקום שהעמידוהו יותר מאשר בנב וגבעון.
מבואר בזה שכל עניינו של משכן הוא מקום לארון וללוחות ולכרובים, שיהיה שם מקום שכינה למעמד הר סיני. ואילו המקדש בירושלים עניינו בית ה' לקרבנות ולעליה לרגל, זאת כמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות בית הבחירה. ויבואר בזה מה שאיתא שהמשכן נגנז, וצריך ביאור מה ייעשה בו לעתיד לבוא, שהרי יבנה בית המקדש השלישי? אמנם להמבואר אין זה תרתי דסתרי, שהרי המקדש הוא בית ה' לקרבנות ולעליה לרגל ואילו המשכן הוא המשך מעמד הר סיני, וכיון שלעתיד לבוא יתחדש עניין מתן תורה בכל יום ותורה חדשה מאתי תצא, צריכים גם את המשכן שתכליתו היא מעמד הר סיני כהמשך למתן תורה.
ומה נעמו דברי המדרש רבה שמבואר בפירוש שכל עניינו של המשכן הוא להמשיך את מעמד הר סיני וליתן תורה לישראל, שהרי כך השיב לו מרע"ה על השאלה מהו המשכן הזה, שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד תורה לישראל, וכן מבוארים דברי בצלאל לעשות את הארון ללוחות קודם, ולא שייכת כאן הטענה של עושה בית ואחר כך כלים משום שחלוק בעיקר עניינו הארון שהוא תכלית כל המשכן, ואינו כשאר הכלים שמשמשים לעבודת המשכן. וכיון שהוא התכלית הרי שצריכים קודם לעשות ארון ולהכניס בו את הלוחות, ואחר כך בונים את המשכן כדי שהארון יהיה בו, ומשום שכל עניינו של המשכן הוא המשך למעמד הר סיני וחלוק עניינו מאשר המשכן באר"י, וכן המקדש אחריו וכמו שנתבאר.
ומצאתי רמז לכל האמור שמקומו של הארון במקדש בקדש הקדשים אינו מעיקר הדין של עבודת המקדש וכלי המקדש אלא שהוא מקום גניזתו ועמידתו הראוי לו. הנה במד"ר תרומה פר' ל"ד סי' ג איתא:
אמר רשב"י: שלשה כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השולחן, דכתיב "זר זהב סביב", כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו "זר זהב סביב", וכתר תורה זה הארון שנאמר בו "זר זהב" וכו'.
והנה במסכת אבות, וכן הביא הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג', מסיים בזה: "כתר מלכות ניתן לדוד וזרעו, כתר כהונה לאהרן ולזרעו, כתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויטול". הנה למעשה אנו רואים כי כמו כהונה ומלכות, שהם מזבח ושולחן, אינם שייכים לכל אחד ועומדים בהיכל כך שזר לא יקרב, כך הארון הוא בקדש הקדשים ואינו שייך לכל אחד, ואף הכהנים אינם יכולים להיכנס אלא כהן גדול ביו"כ. אמנם לפי דברינו מבואר שהרי מצד עצם הדין אין הכרח שהארון יעמוד בקדש הקדשים של המקדש, ורק במשכן היה זה כמבואר ויכולים להוציאו, כמו שמצינו שהיה הרבה שנים בבית עובד אדום הגיתי וכן באהל שעשה דוד ושם כל אחד יכל להיכנס וליטול את אור התורה.
ובמד"ר ריש פרשת תרומה איתא על הפסוק "ויקחו לי תרומה"
משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. א"ל בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצליכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש" ע"כ.
הרי מפורש להדיא שכל עניינו של מקדש שייך למתן תורה, ובפשוטו משמע שבניין המקדש היא מצוה בפני עצמה כמו שאמרו ישראל בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך", ואינו דוקא משום מתן תורה. ומוכרח מזה שחלוק בעיקר ענינו מקדש ממשכן, וכמבואר שכל עניינו של משכן אינו אלא המשך למתן תורה, ולא נעשה אלא לעניין הארון והעדות, ולכן נקרא משכן העדות.
לפי המבואר מובן מדוע לא עשו ארון בבית שני. בפשוטו יש לומר שאם אין לוחות לא שייך לקיים מצוה זו, אבל לפי המבואר יש לומר שהרי למעשה היה קיים הארון עם הלוחות אלא שהיה גנוז, ובזה יצאו ידי חובת המצווה כיון שאין מקומו מוכרח להיות במקדש בקודש קדשים. וכן כתב הרשב"ץ (עשין מ"ט): "ובבית שני שלא היה שם ארון לא מפני העדר מצוה זו לא עשאוהו אלא מפני היותו גנוז ויגלה בב"א לימות המשיח" עכ"ל, והקשה הגרי"פ במנין הפרשיות סימן נ"ב שאין בזה משום ישוב, דמה מועיל מה שהוא גנוז עכ"פ אינו על מקומו במקדש? ולפי דברינו מבואר שאין מצווה זו שיהא בקדש קדשים אלא רק במשכן, אבל לא במקדש. ועיין עוד במה שכתב הגרי"פ שם על הפסוקים בדברי הימים, שמשמע שבניין הבית היה כדי למצוא מנוחה לארון, והקשה על זה הרי בית שני נבנה בלא ארון ומשמע שזה דין בפני עצמו? ולפי המבואר אין הכונה שזה דין במקדש שצריך ארון, אלא שמקום גניזתו הוא במקדש, ולכן בבית שני היה מקדש ללא ארון.