" נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד')
ספר במדבר מתאר את קורות בני ישראל במשך שנות נדודיהם במדבר. במשך שלושים ותשע שנה, החל מא' ניסן לשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, שכן אוהל מועד במרכז המחנה. גם בעת מסע השבטים בלט המשכן בנוכחותו, כשארון הברית 'הולך לפני המחנה'. אנו נעסוק במסע הכלים במדבר.
לליל שבת
זאת עבודת בני קהת
תפקיד בני לוי היה לפרק, להרכיב ולשאת את המשכן וכליו. בני מררי נשאו את חלקי המשכן הקשים וה'מָרִים' – אדנים, בריחים, קרשים וכדומה, בני גרשון את היריעות השונות – מסכים, כיסויים וקלעי החצר.
בני קהת נשאו את כלי הקודש – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות – ואת כלי השרת שלהם, מחתות, מזרקים, בזיכים וכדומה. אם נשים לב נראה בעבודת בני קהת מוגדרת 'לעשות מלאכה באוהל מועד', בניגוד לעבודת בני גרשון ומרר בהם נאמר 'לעבוד עבודה באוהל מועד'. מלאכה מוגדרת בתורה כ'מלאכת מחשבת', כלומר עבודה שיש בה חשיבות ותכלית (כפי שרק מלאכת מחשבת אסורה בשבת). דבר זה בא להדגיש את החשיבות והאחריות במלאכת נשיאת הכלים, וכפי שמגדירה זאת התורה, 'זאת עבודת בני קהת.. קודש קודשים'.
בבוא הקהתים לשאת את הכלים הם כיסו אותם בכמה כיסויים. חלקם להגנה וחלקם לאפיין את מהות הכלי. לפי הסדר הבא:
·ארון הברית – הפרוכת\ כיסוי תחש\ כיסוי תכלת
·שולחן- כיסוי תכלת\ (כלי השרת של השולחן)\ כיסוי תולעת שני\ תחש
·מנורה- תכלת\(כלי השרת מעל הכיסוי)\ תחש
·מזבח זהב- תכלת\ (כלי השרת בתוך שקית תכלת)\ כיסוי תחש
·מזבח עולה – ארגמן\ (כלי השרת מעל הכיסוי)\ תחש
ההבדל הבולט ביותר הוא שבכל הכלים הכיסוי העליון הוא עור התחש, ורק בארון הכיסוי העליון הוא בגד תכלת. כך זיהו אתו כל העם מרחוק. בנוסף, לכל כלי כיסוי בצבע אחר, המלמד על ענינו המיוחד.
"יש להתבונן על שנוי הכסוים ואופני הקיפול שבין כל אחד ואחד. ובלי ספק שכל זה מיד ה' עלינו להשכיל על תכונת כל כלי שרת שראוי להיות כן. והנה ראשית השנוי הוא בארון הקודש. שבכל כלי שרת היה בגד תכלת למטה וכסוי עור תחש מלמעלה. ובארון הקודש להיפך. והענין דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מן הטבע כעין כסא הכבוד. ועור תחש נעשה לשמירה בדרך מחול וגשם וכדומה. מעתה נבין דכל כלי שרת כל א' מורה על פרט כמו השלחן על מלכות והמזבח הפנימי על כהונה כדאיתא במס' יומא לענין הזירים שעליהם. והמנורה על כח פלפולה של תורה.. וכל אלו אף ע"ג שמקורם למעלה בקודש ובהשגחה פרטית על כל מתנשא בישראל. מכל מקום לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם להגיע לכך. משום הכי הבגד תכלת למטה ועור תחש למעלה מה שאין כן הארון להיפך כליל תפארתו נגלה לעיל כל שהוא למעלה מטבע אנושי והארון נושא את נושאיו. מכל מקום גנז הקב"ה גם בו הליכות הטבע עד שמכל מקום היה נישא ביד אנשים משום הכי בא עור תחש למטה ובגד כליל תכלת למעלה"
(העמק דבר על במדבר ד', ו')
הנצי"ב מבאר בהרחבה את השינויים בכיסויים. הצבעים מסמלים את מהות הכלי, ומיקום הכיסוי את תכליתו. כיסוי התכלת מסמל את 'כסא הכבוד', את ההנהגה האלוקית (כפי שאנו מכירים ב'תכלת דומה לים..' בציצית), ובכל כלי הנהגה אחרת כפי ה'זר' המצוי בו. השולחן כנגד כתר מלכות, ומזבח הזהב כנגד כתר כהונה. בשניהם הכיסוי נמצא מכוסה, תחת עור התחש, המסמל את העולם הזה (וזה בעצם מהות הכיסוי, הגנה מפני פגעי העולם הזה). שלושת הכלים בהיכל מסמלים שאנו צריכים להשתדל לשאוף להגיע למעלה. צריך לעבור את כיסוי התחש בכדי להגיע אל ה'תכלת'. התעוררות מלמטה, מלתתא.
בארון לעומת זאת, הוא 'נושא את נושאיו', והוא מסמל מציאות שמעבר לעולם הזה, 'מעין עולם הבא' שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. התעוררות מלעילא.
סעודת שבת
עיון בפסוקים מלמד כמה שאלות לגבי נשיאת הכלים.
·הכיור – תחילה נשים לב שבפרשה מנויים רק חמישה כלים אותם נשאו- ואילו הכיור נעדר. כיוון שלא סביר שבכל פעם בנו כיור מחדש, נצטרך לומר שאת הכיור ניתן לשאת על עגלות הצב. זאת כיוון שהכיור שונה במהותו משאר הכלים. בשאר כלים עובדים, ואילו הכיור הינו כלי 'מכשיר מצווה', כדי שהכהן יהיה טהור. זאת גם הסיבה שניתן לקדש ידיים ורגליים גם בכלי אחר, ולא בכיור, כפי שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים כשהוא מקדש את ידיו ורגליו בקיתון של זהב.
·מזבח הנחושת – גובהו של המזבח עשר אמות, כחמישה מטרים. בדי המזבח – מטות הנשיאה, נמצאים במרכז המזבח. ומכאן השאלה: כיצד נשאו את המזבח כשבדים נמצאים בגובה של שני מטרים ויותר?
" מִכַּאן אַתָּה לָמֵד גֹּבְהָן שֶׁל לְוִיִּים – עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּגְמִירִי – דְּכָל טוּנָא דְּמִידְלֵי בְמוֹטוֹת, תִּלְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּלְתֵּי מִלְּתַחַת" (שבת צ"ב.)
הגמרא דנה בהלכות שבת, הנלמדות ממלאכות המשכן. בתוך כך היא מביאה שני הסברים שיכולים לעזור לנו.
א. 'גבהן של לויים עשר אמות' (כך היה משה רבינו, והגמרא מבינה שאם משה כך אז גם שאר הלויים).
ב. המוטות לא באמצע המזבח, אלא בשליש התחתון.
הסבר שלישי המופיע בגמרא הוא שנשאו רק 'משפת סובב ומעלה'. כלומר רק את השלוש האמות העליונות של המזבח, ואילו את שאר המזבח בנו מחדש בכל פעם. כך נתרץ גם נשיאת הכבש. לא היה צריך לשאת אותו, אלא בנו כבש מאדמה ואבן בכל פעם.
(ולא כפי שאנו רואים בציורים שיש כבש מעץ מצופה נחושת)
סעודה שלישית
"בין שדי ילין"
לפני נשיאת הארון, נכנסו הכהנים וכיסו את הארון בפרוכת. זאת כדי שהלויים, בני קהת לא יזונו את עיניהם מן הקודש. התורה אף מדגישה זאת בציווי מיוחד:
" אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"
התורה מדגישה שהן בקיפול המשכן, בזמן הנסיעה והנשיאה והן בהקמתו, יש להזהר שלא לראות את הארון. אך על זה מקשה הגמרא ממקום אחר:
"וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים". וּכְתִיב, (שם) "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה", הָא כֵּיצַד? (דוחקין ובולטין בפרוכת) נִרְאִין וְאֵינָן נִרְאִין. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי, ["וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים" יָכוֹל לֹא יְהוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, ""וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים" יָכוֹל יְהוּ מְקָרְעִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה". (אי – "ולא יראו החוצה", יכול לא יהו נוגעין?! תלמוד לומר, "ויראו"). הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין, וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת, וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"ה א) "צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין".
אָמַר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל – (מגלין) [מְגַלְלִין] לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה. [מָתִיב רַב חִסְדָּא, (במדבר ד) "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ". וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לַנַּרְתֵּק שֶׁלָּהֶם! אָמַר רַב נַחְמָן, מָשָׁל לְכַלָּה – כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ – צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ – אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. מָתִיב רַב חַנָא בַר רַב קְטִינָא – מַעֲשֶׂה בְכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְכוּ'? אֲמַר לֵיהּ, "נִתְגָּרְשָׁה" קָא אָמְרַתּ?! נִתְגָּרְשָׁה – חָזְרָה לְחִבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה. (יומא נ"ד.)
מן הגמרא ניתן ללמוד דברים רבים. תחילה אומרת הגמרא שבדי הארון היו בולטים מתוך הפרוכת הן בקודש הקדשים והן בזמן המסעות. זאת ללמד שכל הסגולות מתוך קודש הקדשים מתפרצים החוצה.
בהמשך מספרת הגמרא שבחגים היו פותחים את הפרוכת כדי שעם ישראל יראה את הכרובים מחובקים אחד בשני, המראה על הקשר לשנו עם הקב"ה. אך הגמרא שואלת. והרי אפילו ללויים היה אסור לראות את הארון? מתרצת הגמרא: מָשָׁל לְכַלָּה – כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ – צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ – אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. עם ישראל במדבר היה במדרגת 'אירוסין' ולכן היה צריך ל'שמור נגיעה' וראיה מן הארון, ולמעשה מן הקדושה. אך בבית המקדש, עלינו למדרגת 'נישואין' וכבר היה מותר לראות את הארון.
על כך שואלת הגמרא, והרי בבית שני, כהן אחד ראה את הארון גנוז ומיד מת? מתרצת הגמרא – לאחר החורבן, לאחר הגירושין, צריך לחדש את הקשר מחדש…
מכאן אנו נלמד עד איזו רמה גבוהה יכול עם ישראל להגיע במציאות שהמקדש עומד על תילו בירושלים. הרבה יותר ממה שזכה לו עם ישראל במדבר.
מצד שני, לאחר ניתוק כל כך ארוך, צריך לדעת שזהו תהליך, ואי אפשר לצפות שמיד עם בניין המקדש כבר נגיעה לרמה הרצויה. זה תלוי בנו. האם אנו רוצים להשאר ברמה של 'עבדים', 'בנים', או 'אהוב'.
הִגָּלֶה נָא וּפְרוֹס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.
מַהֵר אֱהוֹב כִּי בָא מוֹעֵד וְחָנֵנוּ כִּימֵי עוֹלָם:
שבת שלום
מרדכי פרסוף
שבועות במקדש
כהשלמה לענין נלמד על מצוות השבועות במקדש. כידוע חג השבועות הוא אחד שמשלוש הרגלים בהם עולים אל המקדש. אך בהגיענו אל המקדש – מה עושים?
הרי בניגוד לחגים האחרים בהם יש לנו מצוות מיוחדות לחג הנחגגות במקדש- כדוגמת קרבן הפסח על מצות ומרורים, שמחת בית השואבה, ניסוך המים ומצוות הערבה- לחג השבועות אין לנו שום מצווה מיוחדת.
אמנם, ככל שלוש הרגלים, יש להביא שלמי חגיגה ושלמי שמחה וכן עולות ראיה- אך מה מייחד את החג הזה במקדש?
(ונזכור שאת הביכורים שאנו רגילים לייחס לחג הביכורים, אין מביאים כלל בשבועות, ולמעשה 'עונת הביכורים' מתחילה רק למחרת, באסרו חג, וממשיכה עד חג הסוכות)
אכן בחג השבועות, אין לנו, כאנשים פרטיים שום מצווה מיוחדת. המצוות היחידות הם על הציבור:
שתי הלחם ושלמי העצרת
"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג)
מתוך הפסוקים למדנו את שתי המצוות היחידות מדאורייתא המיוחדות לחג השבועות:
א. הבאת שתי הלחם- שתי חלות מיוחדות בצורתם. חייבות לבוא מארץ ישראל. אפויות חמץ. אותם מניפים בעזרה יחד עם שלמי העצרת.
ב. הקרבת שלמי עצרת – שני כבשים. קרבן השלמים היחיד של הציבור. בשאר הרגלים והמועדים מביאים רק עלות או חטאות לכפר על העם.
שתי הלחם דווקא מארץ ישראל
דין זה נלמד מן הדיוק במילה – 'ממושבותיכם". וכך במשנה:
" אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת" (כלים א')
דווקא שלוש המצוות האלו, מתוך כל המצוות התלויות בארץ, נבחרו להיות המייצגות של קדושת הארץ.
כך גם אומר מביא הביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו)
מביא הביכורים מקדים את הסדר. ויביאנו אל מקום (=המקדש, עיינו רש"י) ואח"כ "ויתן את הארץ". זאת ללמד שמטרת הביאה לארץ היא להגיע "אל המקום הזה".
בדומה, דווקא בחג מתן תורה, הארץ מתברכת:
"מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת – זְמַן פֵּרוֹת אִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן" (ראש השנה ט"ז.)
כשם שהתורה היא כללית ולא נחלת הפרט, כך הארץ שייכת לכלל – ומתוך כך: המצוות כלליות ולא פרטיות!
שבת שלום וחג שמח
מרדכי פרסוף
"הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ" (במדבר ג, ו')
אנו פותחים בשעה טובה את ספר במדבר. במדבר, כהמשך לכור ההיתוך במצרים, ממשיך עם ישראל להתהוות, ולגלות את ייחודיותו. עַם שבו כהנים ולווים, עַם שחונה סביב המשכן, ועַם עִם מלכות וסנהדרין. אלו יתגלו במלואם בארץ ישראל.
המדרש שלנו עוסק בשני מושגים 'בחירה' ו'קירבה'. בפסוק הפותח אנו רואים שהקב"ה לא רק בחר בלויים, אלא גם קירב אותם- 'הקרב את מטה לוי'. המדרש ימנה עוד כאלו שנבחרו, אך גם זכו ל'יחס מועדף' ונתקרבו.
לקראת 'יום שחרור ירושלים' הקרב ובא, נזכיר שירושלים מוזכרת רבות בתנ"ך בתור 'הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי', זאת בנוסף לקדושה ולקרבה שזכתה לה בהמשך.
במדבר רבה ג', ב'
"ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ששה הם שנבחרו: כהונה, לויה, ישראל, מלכות בית דוד, ירושלים, בית המקדש. כהונה מנין דכתיב ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. לויה מנין שנא' (דברים יח) כי בו בחר ה' אלהיך ישראל מנין שנא' (שם ז) ובך בחר ה' אלהיך. מלכות בית דוד מנין שנאמר (תהלים עח) ויבחר בדוד עבדו. ירושלים מנין שנא' (ד"ה ב ו) העיר אשר בחרתי בה ביה"מ מנין דכתיב (שם ז) בחרתי והקדשתי את הבית הזה. אמר דוד אשרי מי שהקב"ה בחר בו ואשרי מי הוא שקירבו. ואיזהו אשרי בכפלים מי שהקב"ה בחר בו וקירבו. ואיזה זה זה? אהרן ולוי. אהרן מנין שנאמר ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. ומנין שהקריבו? שנא' ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. לוי בחר בו הקב"ה שנא' כי בו בחר ה' אלהיך. ומנין שהקריבו? שנאמר הקרב את מטה לוי והעמדת. ועליהם הכתוב אומר (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך. "
מה לשים לב בקריאת המדרש:
א. ראוי לציין, שהבאנו רק חלק מן המדרש. המדרש דן במושגים 'בחירה' ו'קירבה' על ידי הקב"ה. יש כאלו ש'נבחרו' אע"פ שלא 'נתקרבו'. כך למשל הקב"ה בחר באברהם. 'אתה ה' האלוקים אשר בחרת באברם', אך לא קירבו, ולא נתן לו מעלה מיוחדת עד שאברהם קירב את עצמו.
ב. לעומתם יש שנתקרבו, אע"פ שלא נבחרו.
ג.המדרש מונה רשימה של דברים שהקב"ה 'בחר': כהנים, לווים, עם ישראל, מלכות דוד, ירושלים בפני עצמה ובית המקדש.
ד. דוד המלך משבח את מי שנבחר, את מי שנתקרב ונתקדש, ובעיקר את מי שזכה בכפליים- אשרי מי שגם נבחר וגם נתקדש.
ה. כך הכהנים. גם נבחרו- 'ובחר ה' אותו מכל שבטי ישראל', וגם נתקדשו – 'הרקב אליך את אהרן'.
אנו נתמקד באלו, ונראה שגם בהתקרבות ישנם מדרגות, ובנוסף, לפעמים שרמת הקרבה תלויה בנו.
חלק א' במדרש: בחירה וקירבה
בחלק של המדרש שלא הבאנו לעיל, מובאת השאלה במי הקב"ה בוחר לבחור ולקדש:
"מטרונה שאלה לר' יוסי. אמרה לו: אלהכון מאן הוא בעי מקריב? (=אלוקיכם את מי הוא מקרב?). הביא לפניה כלכלה של תאנים והיתה בוררת יפה ובוררת ואוכלת. אמר לה: 'את ידעת לברור, הקב"ה אינו יודע לברור?!' מאן דהוא חמי עבדוי טבין הוא בחר ביה ומקריב ליה (=מי שהוא רואה שעושה טוב, בוחר אותו ומקרבו)"
(במדבר רבה, ג', ב')
המדרש מי משל ונמשל. אך עיון מדוקדק ילמד אותנו שהמשל אינו זהה לנמשל. במשל, בוחרת המטרונה את התאנים הטובות ביותר, וכך בנמשל- הקב"ה בוחר ומקרב את הטובים. אך בנמשל ישנה תוספת. 'מי שהקב"ה רואה הוא עושה טוב, אותו הוא בוחר לקרב'. מכאן נלמד שישנן שתי מדרגות. ישנה מציאות של בחירה, שלא תלויה במעשינו. אך מעבר לכך- על פי מעשינו, כך נזכה להתקרב עוד יותר.
"ידע הדר"ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם.
הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים"; והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".
והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה.
החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כוח-הבחירה מתגבר וכוח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כוח-הסגולה מתגבר וכוח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית – אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות-אבות, הוא בא מצד כוח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כוח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.
(הראי"ה קוק באגרת תקנה, במכתבו לרזב"ז)
הרב קוק, במכתבו, מדבר על היחס אל אנשים בעם ישראל שאינם שומרים תורה ומצוות. וביחס בין 'אשר בחר בנו', לבין 'ונתן לנו את תורתו'. הרב קוק מרחיב עוד יותר את הבנת המדרש. ישנם דברים שנבחרו מעצם היותם 'סגולה' (אולי אפילו שלב מקדים ל'בחירה'). דברים אלו קבועים ועומדים לעד בכל מקרה. בלי קשר אל מעשינו, הארץ קדושה, עם ישראל קדוש, וירושלים קדושה. אמנם כדי לגלות את זה- כאן צריך את מעשינו. ככל שנפעל יותר, כך תתגלה הקדושה, וההוכחה שהקב"ה חפץ בנו, בארצינו ובבית המקדש.
כך גם לגבי ירושלים. למרות הסיסמה האומרת '3000 שנה לירושלים', למעשה ירושלים נבחרה מאז ומעולם. היא 'טבורו של עולם', יסוד עולם ומקום בריאת האדם וכל האנושות. בנוסף ל'סגולה' של ירושלים- ל'בחירה'. כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
לאחר שהגיע דוד המלך, ועוד יותר לאחר בניין המקדש, התגלתה בירושלים דרגה נוספת. הדרגה הזאת, משולה ל'קירבה', והיא שינתה את המציאות.
"עד שלא נבחרה ירושלים היתה ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל. שנאמר (דברים יב, יג) השמר לך פן תעלה עולותיך וגו'. עד שלא נבחרה בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחרה יצתה ירושלים, שנאמר, כי בחר ה' בציון, ואומר, זאת מנוחתי עדי עד. עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוין לכהונה, משנבחר אהרן יצאו ישראל. שנאמר (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם היא. ואומר, (שם כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו. עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוין למלכות, משנבחר יצאו ישראל. שנאמר (דברי הימים-ב יג, ה) הלא לכם לדעת כי ה' נתן הממלכה לדוד. עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות:" (מדרש תהילים קל"ב)
ה'בחירה' עליה מדבר המדרש, היא לא רק רצונו של הקב"ה לשכון בירושלים או לבחור בזרעו של אהרן, אלא פעולה מעשית שנעשתה בעיר. רק לאחר שדוד המלך הקריב קרבן בירושלים, נאסרו שאר המקומות. זאת כמשל לקידושי איש ואישה. 'ואסר לנו את הארוסות'. הקידושין- מצד אחד מתירים את האישה לבעלה ויוצרים מציאות חדשה, ובו בעת, אוסרים עליו את שאר הנשים.
ברגע שאנחנו בחרנו בירושלים- קידשנו אותה לעולמי עד!
חלק ב' במדרש- אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך
עד עתה דיברנו בקדושת הארץ וירושלים. 'הרי את מקודשת לי מולדת'. אך ניתן לבחור לא רק בירושלים, אלא להגיע עוד יותר קרוב. 'אשרי תבחר' וגם 'תקרב'. פסוק זה מופיע כחלק מתפילה מיוחדת
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ: דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ: נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים: מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה: מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים: וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ: תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ: עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן: יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ: " (תענית כ"ג.)
המזמור מתאר תפילה (על הגשמים?) ואת הברכה לעולם. אמנם הקב"ה 'שומע תפילת כל בשר', והברכה אף מגיעה 'לכל קצוי ארץ ולים רחוקים', אך יסודה בציון ובבית המקדש. גם במקדש ישנם מדרגות הנובעות באלו שלא רק שנבחרו, אלא גם נתקרבו. מידרג הקדושה המופיע בציון הינו 'חצר', 'בית', 'היכל'. וכפי שמתאר הזוהר:
פתח חד ואמר (תהלים סה ה), אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו', בקדמיתא חצריך לבתר ביתך ולבתר היכלך דא פנימאה מן דא ודא לעילא (נ"א לגו) מן דא, ישכון חצריך בקדמיתא, כמה דאת אמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, נשבעה בטוב ביתך לבתר, כמה דאת אמר (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית, החכמה יבנה בית לא כתיב, דאי כתיב הכי הוה משמע דחכמה בית אקרי, אלא כתיב בחכמה יבנה בית, היינו דכתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו', קדוש היכלך לבתר, דא הוא שלימו דכלא, דהכי תנינן מהו היכל, כלומר ה"י כ"ל האי והאי, וכלא אשתלים כחדא. רישא דקרא מה מוכח דכתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, האי מאן דאקריב בריה קרבנא קמי קב"ה, רעוא דקב"ה בההוא קרבנא, ואתרעי ביה וקריב ליה, ושוי מדוריה בתרין אדרין, ואחיד להאי ולהאי, דאינון תרין אתקשרו כחדא, דכתיב ישכון חצריך, חצריך ודאי תרי. בגיני כך חסידי קדמאי סבאן דהכא, כד מקריבין בנייהו לקרבנא דא, פתחי ואמרי אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, אינון דקיימי עלייהו אמרי, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, לבתר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואינון דקיימי עלייהו אמרי, כשם שהכנסתו לברית וכו'" (זוהר חלק ב', דף צ"ד:)
תרגום: פָּתַח אֶחָד וְאָמַר, (תהלים סה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ וְגוֹ'. בַּתְּחִלָּה חֲצֵרֶיךָ, לְאַחַר מִכֵּן בֵּיתֶךָ, וּלְאַחַר מִכֵּן הֵיכָלֶךָ. זֶה פְּנִימִי מִזֶּה, וְזֶה [נ"א לְתוֹךְ] לְמַעְלָה מִזֶּה. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ בַּתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ לְאַחַר מִכֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כד) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. לֹא כָתוּב הַחָכְמָה יִבְנֶה בַיִת. שֶׁאִם הָיָה כָּתוּב כָּךְ, מַשְׁמָע שֶׁחָכְמָה נִקְרֵאת בַּיִת. אֶלָּא כָּתוּב בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (בראשית ב) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ'.קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ לְאַחַר זֶה הוּא שְׁלֵמוּת הַכֹּל. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, מַה זֶּה הֵיכָל? כְּלוֹמַר ה"י כ"ל, זֶה וָזֶה, וְהַכֹּל נִשְׁלָם יַחַד. מַה מּוֹכִיחַ רֹאשׁ הַכָּתוּב שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ? זֶה מִי שֶׁמַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ קָרְבָּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּקָּרְבָּן הַהוּא, וּמִתְרַצֶּה בּוֹ וּמְקָרֵב אוֹתוֹ, וְשָׂם אֶת מְדוֹרוֹ בִּשְׁנֵי חֲדָרִים, וְאוֹחֵז אֶת זֶה וְאֶת זֶה, שֶׁאוֹתָם הַשְּׁנַיִם נִקְשְׁרוּ יַחַד, שֶׁכָּתוּב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, וַדַּאי שְׁנֵי חֲצֵרֶיךָ. מִשּׁוּם כָּךְ הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, זְקֵנֵינוּ שֶׁל כָּאן, כְּשֶׁמַּקְרִיבִים אֶת בְּנֵיהֶם לַקָּרְבָּן הַזֶּה, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אוֹמְרִים: נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ. אַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית וְכוּ'.
הזוהר מונה שלוש דרגות. כל מעלה פנימית למעלה הקודמת והיא זו מעל זו. הראשונה הינה ירושלים! זוהי מדרגת 'חצריך'. מתוך הנ"ל, וההקשר בזוהר המדבר על אברהם אבינו, ניתן לחדד ולומר שמדובר אף בהר המוריה. (ואולי זהו לשון חצריך המבואר בזוהר, שישנם שתי חצרות). אברהם הוא 'אב המון גויים' והוא מבין שבמעלת ירושלים, יש נגיעה גם לעמים אחרים. לכן הוא מבקש שירושלים תהיה שייכת רק למי ש'תבחר ותקרב'. רק הוא 'ישכון חצריך'. וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: פסוק זה שמביא אתו הזוהר, מתאר את הגאולה וההבטחה. מי שנשאר בירושלים- יזכה לראות בנחמתה. המדרגה הבא היא המקדש, 'ביתך'. טוב ביתך! כדי להגיע לזה צריך חכמה. 'בחכמה יבנה בית'. ומעל הכל 'היכלך'. הזוהר מבאר שההיכל מכיל את הכל. הי- כול. הכל בו.
בסיום מביא הזוהר, שנוהגים לומר פסוק זה בברית המילה. זאת כדי לומר, הבן זכה 'להכנס בבריתו של אברהם אבינו', לא בזכות מעשיו, אלא על ידי 'סגולה'. אך אנו מברחים את הילד 'שכשם שנכנס לברית' יזכה להמשיך ולהתעלות. אך זה כבר תלוי בו.
כל גם בירושלים. אנו מודים על זכותינו בירושלים. אבל מקווים שנזכה לא רק לשכון בחצר, אלא להכנס אל הבית ואל ההיכל. אך זה כבר תלוי בנו.
שבת שלום מרדכי פרסוף
