"ַוִּיְקָרא אְבָרָהם ֵׁשם הָּמקֹום ההּוא ה' יְרֶאה אֶׁשר יָאֵמר הּיֹום בַהר ה' יָרֶאה" (בראשית כ"ב)

בפרשתנו אנו נפגשים בפעם הראשונה באופן מפורש במקום המקדש. זאת לאחר שעל פי המדרש ורמזי הפסוקים כבר ההינו במקום זה החל מבריאת העולם, יצירת האדם, קרבנות קין, הבל, נח, ואף מפגש עם מלכי צדק מלך שלם (ראו בעניין זה במקדש בפרשה משנה שעברה). בפרשות הבאות יגיעו שאר האבות- יצחק ויעקב אל מקום המקדש וכל אחד יתייחס ל'מקום' בצורה מעט שונה כפי שמביא המדרש:
"אמר רבי אליעזר: מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב"?
לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר: (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה".
ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר: (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה".
אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר: (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל" (פסחים פח.)
נסה כעת להביא מספר כיוונים להבדלים בין הר-שדה-בית ויחסם של האבות לכינוי זה:

ליל שבת

המילים 'יראה' ו'וירא' מעניינים ביותר. שכן לפעמים הם משמשים מלשון ראיה- לחזות, לפעמים מלשון הבנה, לפעמים מלשון יראה – פחד ואף מלשון התגלות או בחירה (כמו אלוקים יראה לו השה). מומלץ לעקוב אחרי התרגום ובפירוש רש"י לראות את אופני ההוראה השונים.

מכאן נבין יותר טוב את המדרש הידוע:
"אמר הקב"ה אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ושם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו', אם אני קורא אותו יראה כדרך שקראו אברהם, שם צדיק ומתרעם, ואם אני קורא אותו שלם כדרך שקראו שם, אברהם צדיק ומתרעם, אלא הריני קורא אותו בדרך שקראו אותו שניהם ירושלים יראה שלום" (ילקוט שמעוני תהילים, ע"ו, תתי"ד)

עד כמה נכונה ורלוונטית תפילתו של אברהם אבינו בסיום מעמד העקדה (ולפי פירוש רשי):
"ה' יראה – פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום – שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו:
המדרש שהבאתי לעיל הוא על הפסוק בתהילים – 'ויהי בשלם סוכו'. כדי להבין את עוצמתו, וכהשלמה לדברים, הבאתי את כל המזמור ואת המשך המדרש.
"ר' ברכיה בשם רבי חלבו אמר: עד שהוא שלם (= עד שירושלים תהיה שלמה) עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ומה היה אומר: יהי רצון שאראה בבנין ביתי" (ילקוט שמעוני שם)

ולסיכום:
אי אפשר להגיע ל'שלם' – שלום, בלי ה'יראה'. ארץ יראה ורק אז שקטה!
(ולכן העיר נקראת ירו-שלם ולא שלמ-יראה, אע"פ ששם העיר הקדום יותר הוא שלם.)

לסעודת השבת

כיוון אחר מדבר על היחס של אומות העולם אל המקדש לעומת יחסם של ישראל.
ה'שפת אמת' מתאר זאת בקצרה:
"הוא בנין ביהמ"ק דאיתא אברהם קראו הר. יצחק שדה. יעקב בית. והם ג' עבודות הנ"ל הכנה ראשונה הי' באברהם תחלה לגרים. אח"כ יצחק התחיל לזרוע ולצמוח. ריח שדה אשר ברכו ה'. אבל הי' מעורב בפסולת עד שבא יעקב ובירר אוכל מתוך הפסולת והוציא זה הבנין מכח אל הפועל" (שפת אמת בראשית, וישלח, תרנ"ג)
כלומר, אברהם שהוא 'אב המון גויים' רואה במקדש מקום לכלל האנושות. דבר שנכון באידיאל, אך לא יכול להתקיים כרגע במציאות.

יצחק כבר מתחיל את החלוקה בין 'הפסולת והאוכל' ולמרות שהוא לא רואה את הבניין, הוא כבר 'מריח שזה קרוב'. 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו אלוקים'.
זרעו של יעקב כולו שלם – ואז ירושלם מוכנה להבנות. 'אין זה כי אם בית אלוקים'!

הרב קוק (בעין אי"ה על מסכת ביכורים) לוקח את הרעיון הנ"ל שלב אחד קדימה. זאת בהנגדה בין שני פסוקים ומשנה אחת:

• בירמיה פרק "א כתוב: 'קומו וַנֲעֶלה ציֹון אל ה' א- לֵהינו:'
• אילו בישעיה פרק ב'כתוב: 'ְוָהָיה בַאֲחִרית הָּיִמים נכֹון יְהֶיה הר בית ה' בראׁש הָהִרים וִנ ָּׂשא מְּגָבעֹות וָנֲהרו אָליו כל הּגֹוִים: וָהְלכו עִּמים רִּבים וָאְמרו לכו וַנֲעֶלה אל הר ה' אל בית ֱא- לֵהי יֲעקב ויֵרנוִ מְּדָרָכיו וֵנְלָכהְּ באְרחָתיו כי מצּיֹון תֵצא תֹוָרה וְדַבר ה' מירושלים.'
• במשנה יש נוסח שלא מופיע בכלל בפסוקים: 'ולמשכים הי' הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ד' א-להינו'.

שואל הרב קוק: מדוע הוסיפה המשנה את המילה 'בית' שלא מופיע בפסוק המקורי בירמיהו?
מסביר הרב קוק: על פי הפסוקים בישעיה אנו רואים שהגויים קוראים למקדש הר ה'. 'עמים- הר יקראו'. ההר מתנשא למרחקים ומשפיע על סביבתו. הם רואים את זה, מתפעמים ומחליטים לעלות להר ה' וללמוד מאורחותיו ומתורתו. אך באותו פסוק, המקום גם נקרא 'בית אלוקי יעקב'. בהסתכלות של עם ישראל (=יעקב) המקום נקרא בית. על פי השקפתנו המקדש הוא מבצרינו, והוא אינו צריך לספוג השפעות מסביבתו. "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב". ולכן במיוחד כאשר אנו מעלים את הביכורים, שמסמלים שאיננו רוצים לספוג מחכמות אומות העולם, ראוי שנאמר, בניגוד ללשון הפסוק, קומו נעלה אל בית ה', ולא אל הר ה' (המסמל את ההסתכלות הנוכרית על המקדש). ולכן, במאמר מוסגר נוכל ללמוד מדוע לנוכרי מותר להגיע עד הר המוריה (שמשם יוצאת תורה…) ולא עד בית המקדש.

"והמקור: ולמשכים הי' הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ד' א-להינו. העמים יקראו לבית ד' "הר", ואברהם קראו הר "בהר ד' יראה", היינו מצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל. אבל יעקב קראו בית, שכבר יצאו מקרבו ההתייחדות של ישראל בערכם המובדל ומתבודד מן האומות. "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב". כי לגבי ישראל צריך להיות ציון בית ד', כלומר מוגדרת במחיצות ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותינו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ (גם כן) בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, ושליטת רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל. וכבר ידענו מה שנמשך מהרעה מאת שפנו אל ילדי נכרים להשפיע בהם. אמנם אוה"ע (אומות העולם) הם יכירו את ערך רוח ד' השפוך על ישראל ויקלטו מרוחם אליהם, ע"כ לגביהם הנהו "הר ד'".

אבל בהכרת ערך הביכורים המשבח את יסוד עבודת האדמה, המכשיר להתבצרות בפנימיות האומה ונתינת כח ההתחברות הפנימית רק מצד השיתופים הרוחניים הנעלים, היא נקודת ציון ששם התגלה הוד ד' והדרו. התכלית הנשגבה של אומה שלימה המתאמצת להטביע עליה חיים של קדושת המעשים והמדות והדיעות וכל העושר הרוחני, הוא צפון בעצמותה הנשגבה עד שתחת ההתחברות החומרית של יתר האומות היא מתחברת ע"י קשרים רוחניים קדושים. ומה תוכל השפעה של תרבות מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהם
כחה הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהם שודאי יביאו לה רק ירידה ולא עליה. אמנם עליה לה יהי' רק בהתחזקה במעוז הכחות הצפונות בעצמה להגדילם ולהאדירם ובזה תהי' אדירה לעצמה, וממילא ימשך תועלתה הכללי המשותף לכל האדם. קומו ונעלה היה אומר, ועלייתינו תהי' ציון שהיא בית ד' א-להינו, לא הר ד' לנו כ"א בית ד'. ע"כ שינו ג"כ לשון הכתוב ירמיה ל"א ה' שנאמר שם "קומו ונעלה ציון אל ד' א-להינו", ולא נאמר בית והם הוסיפו בית."

לסעודה שלישית

אם נעיין טוב במדרש הפותח שלנו, נראה מדוע העדיף המלך את האוהב שראה את הבית. שהרי אברהם אכן ראה בפועל – הר. וכך יצחק – התפלל בפועל בשדה. אך יעקב ראה בעיני רוחו את בית המקדש, עוד בטרם נבנה! על בסיס זה הבינו המפרשים שיעקב התנבא על המקדש שיעמוד לעד – בית המקדש השלישי שטרם נבנה.
המהר"ל מחבר בין הבנה זו, בין המידות המיוחסות לאבות וסגולת כל אחד מבתי המקדש:
"וביאור ענין זה: דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המידה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב: (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי א-ל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המידה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מידה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש – שבו חבור השם יתברך לתחתונים – "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם – שהיא מדת החסד – החבור הזה:

וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלוקית, ועל ידי מידה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר:

אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד לִמדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מידת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלוקי, אין מידה זאת – שהוא מדת אברהם – עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק – שהוא מדת הדין – סבה שעל ידו הדיבוק האלוקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מידת יעקב – שהוא מדת רחמים – הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה עניין הרחמים, האהבה והחבור.

שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים: (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סיבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים"… (מהר"ל נצח ישראל פרק נ"ב)

נבאר את דבריו:

• הר- אברהם- מידת החסד- בית ראשון: בבית ראשון, הכוח המרכזי הוא כוח הכלל: נביאים ומלכים, עליה לרגל וסנהדרין. דרכה של ה"שכינה" לשרות על הְּכלל, ולא על הפרט. אי אפשר לעשות צדקה וחסד, בלי אנשים אחרים. כל הרעיון הוא לתת מעצמך לאחר. ממילא, כאשר חטא עם ישראל בדברים המפרידים בין הכלל וכוח הכלל נפגם- התפרדה החבילה, ונסתלקה השכינה. ההר משול לחסד, צדקתך כהררי אל שהרי מי שעושה חסד מרעיף טובות בלי גבול.
• יצחק- מידת הדין- בית שני: אחד הדברים המייחדים את תקופת מקדש שני, זאת התפתחות התורה "ההלכתית". מציאות "יבשה", פרטית- "שניים אוחזים – יחלוקו…" תחום ההלכה מתאפיין במידת הדין. גם ענייני "שנאת חינם"- גורם החורבן, הם דברים שמתבררים בבתי הדין לענייני ממונות, משפחה וכדומה. השדה, הוא ישר, במישור. זוהי מידת הדין. תהיה ישר, על תסטה ימין או שמאל.
• יעקב- מידת הרחמים- בית שלישי: בית שלישי הוא עולם מתוקן. כאן כבר מתאחדים כל הכוחות יחד, "מקדש מושלם". התפתחות הכלל, יחד עם הפרט. וביחס הנכון. זהו למעשה הבית. בבית יש מקום לכל אחד, אך אנחנו חלק מן הכלל. הבית מחבר את כולם יחד לשלמות אחת. 'ירושלים הבנויה- כעיר שחוברה לה יחדיו'.

" וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, אֶל-אַבְרָהָם לֵאמֹר:  אֱלֹהִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ.וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ. וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ–לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי–בִּלְתִּי הַיּוֹם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית. וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן–לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר–כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא–בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם–בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, יָמִים רַבִּים." (בראשית כא)

מעט זמן לאחר הולדת יצחק מופיע בתורה סיפור כריתת הברית בין אברהם לאבימלך בבאר שבע. המפגש והברית ביניהם מתרחשים עפ"י המדרש דווקא כיוון שאבימלך ופיכול רואים שה' עם אברהם 'בכל אשר הוא עושה'. אך בניגוד לרושם הראשוני בקריאת הפסוקים, בהם מצטייר ההסכם בין אברהם כ'סוף טוב' לוויכוח על באר המים, המדרש מדגיש את הבעייתיות בכריתת הברית עם אבימלך. מתוך כך דורש המדרש גם את הסמיכות בין פרשה זאת לבין פרשת עקדת יצחק הסמוכה, ובמיוחד לאור החיבור בין הפרשיות במילים 'אחר הדברים האלה' – אחרי כריתת הברית, אז 'והאלוקים ניסה את אברהם'.
"ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשות.
אמר לו הקב"ה: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות.
אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול וג' בניו.
אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן אוהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין (=שני בתי המקדש).
אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים הה"ד (תהלים עח) ויתן לשבי עוזו- זה ארון ברית וכתיב (ש"א ו) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים" (בראשית רבה, פרשה נ"ד, ד')

מה לשים לב בקריאת המדרש !
א.המדרש סובב סביב המספר שבע. שבע הכבשות וכנגדם דברים שונים סביב המספר שבע ופלישתים.
ב.שימו לב שאבימלך הוא מלך גרר. קיום הברית מתרחש ב'באר שבע' שככל הנראה בשטח השיפוט של גרר.
ג.המדרש מייחס את גרר לפלישתים, בהמשך אנו נראה שגרר= פלישתים = יבוס.
ד.בעונשים השונים שמובאים במדרש נראה שיש הדרגה. משהה בשמחת בניך שבעה דורות (אנו נראה בהמשך ש'שמחת בניך' זהו כיבוש ירושלים). יותר מכך בתקופה זו אף יהרגו חלק מ'בניך'. גם בתי המקדש והמשכנות יחרבו. (כאן העיסוק אינו רק בירושלים, אלא במקדש). ועוד יותר ארון הברית יגלה (ירושלים… בית המקדש… קודש הקדשים).
ה.מעל הכל מרחפת השאלה, מה הקשר בין מעשהו של אברהם לבין התוצאה. אנו מורגלים ל'מידה כנגד מידה'. כיצד מעשה שמתרחש בגרר או בבאר שבע משפיע על תוצאות עתידיות דווקא בירושלים ובמקדש?

חלק א' במדרש – משהה משמחת בניך ז' דורות, הורג ז' צדיקים
מדרש דומה למדרש שלנו מובא בלקוט שמעוני. אך שם ישנה תוספת קטנה.
"ישמור אדם דברים בלבבו שלא יעשה שותפות דברים עם הגוי סוף שהוא כורת ברית עמו אברהם כרת ברית עם אבימלך שנאמר ויקח אברהם צאן ובקר וגו'. אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך מע' לשונות וכרת ברית עם אומות העולם א"ל בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים שנאמר ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם. מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שנשתעבדו בהן בישראל יותר ממנה בשכר (=בגלל) ברית שכרת אברהם את אבימלך מלך פלשתים בלבד… כי את שבע כבשות תקח מידי אמר ליה הקב"ה אתה נתת לו שבע כבשות חייך שאני משהה משמחת בניך שבעה דורות. …אתה נתת לו שבע כבשות חייך כנגד כן מחריבין מבניך שבעה משכנות ואלו הן אהל מועד נוב וגלגל וגבעון ושילה ובית עולמים שנים. אתה נתת לו ז' כבשות כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים" (ילקוט שמעוני בראשית, כא, צה)

המדרש שלפנינו מציג באופן ברור את הקשר בין הברית עם אבימלך לבין מעשה העקידה -'אחר הדברים האלה', ה'דברים' הם דברי המלאכים המקטרגים על אברהם שמיד אחרי ההבטחה על עם ישראל ועל ארץ ישראל, כורת אברהם ברית 'עם הגוי'.
הקב"ה מוכיח במעשה העקדה את נאמנותו של אברהם, אך מוסיף ש'אין לך אומה בעולם שנשתעבדו בהן ישראל יותר מן האומה הפלישתית'. וכל זאת למה 'בגלל ברית שכרת אברהם את אבימלך מלך פלשתים'.
תוצאות ה'עונש' הורגשו מיד עם הכניסה לארץ: "ְוֶאת הְיבוִסי יֹושבי ירושלם לא יְכל ובֵני יהוָדה ְלהֹוִרי ָׁשם וֵּי ֶׁשב הְיבוִסי את בֵני יהוָדה בירושלם עד היום הזה". (יהושע ט"ו). ואין זה שלא יכלו, אלא שלא היו רשאין מפני השבועה (ספרי ראה) כך גם בספר שופטים: "ְוֶאת הְיבוִסי ישב בירושלם לא הֹוִריׁש ובֵני בְנָיִמן וֵּי ֶׁשב הְיבוִסי את בֵני בְנָיִמן בירושלם עד היֹום הזה" (שופטים א').  בכל עת שהגיעו בני ישראל לכבוש את ירושלים היו מציגים להם היבוסים (שהם עפ"י המדרש משפחה מתוך בני פלישתים) את ה'עיוורים והפיסחים', הם יצחק (עיור) ויעקב (פיסח) וכך מזכירים להם את השבועה שנשבעו אבותיהם. רק בדורו של דוד, מת הנין של אבימלך והותרה השבועה.
לדוד המלך, בעלה של 'בת שבע', כוח מיוחד להתנגד לשבועה ול'שבע הכבשות'.

"אפשר שרמז בשבע האלו על כניסת דוד המלך בירושלים כי הוא הסיר העורים והפסחים, והוא היה הרועה השביעי אשר הקים הקב"ה לישראל שבעה רועים והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד הוא השביעי והוא הסיר העורים וגו': או אפשר שרמז על כלות ז' שנים שעשה דוד בחברון ואחריהם בא לירושלים שהוא באר שבע, ויהיה איך שיהיה על כל פנים עשה סימן מובהק בבאר שבע שרק עד שבעה הוא ניתן או ז' דורות או ז' רועים וכו' ואחר השבעה הוא לאברהם ולבניו לדורות עולם" (ספר באר מים חיים, בראשית כ"א)

בניגוד לשבעת הרועים אותם מזכיר ה'באר מים חיים' (רבי חיים מצ'ירנוביץ, מגדולי רבני החסידות לפני כ- 300 שנה) ישנם 'שבעת הצדיקים' המוזכרים במדרש שלנו שאינם נמנים לרוב עם הצדיקים הגדולים (לדוגמא חפני ופנחס). יתכן שהמדרש דן אותם לכף זכות דווקא מתוך כך שהם, למרות מעשיהם האחרים, פעלו להכרית את הפלישתים ולא לכרות עימם ברית.
על פי זה נבין יותר טוב את ההבטחה והציווי שמצווה הקב"ה את בני ישראל בכניסתם לארץ:
"כִּי יְבִיאֲךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–שִׁבְעָה גוֹיִם, רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ–וְהִכִּיתָם:  הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז')

בכניסה לארץ יש להכרית את שבעת העממים. הקב"ה מבטיח לנו שאנו נצליח להכות בהם ולגרשם.
אך יש תנאי אחד – לא תכרות עמהם ברית ולא תחנם. שלא כאברהם, כאן ה' כבר מדגיש זאת בפירוש. 'לעולם לא יעשה אדם שותפות וברית עם הגוי'. ובמידה ותעשה: אין לך אומה שתשתעבד בך יותר ממנה.

חלק ב' במדרש – מה חשב אברהם?

הקושי הגדול בהבנת הדברים שהבאנו לעיל, הוא עצם העובדה שאברהם כורת ברית זו לכתחילה. יתרה מכך, יצחק חוזר וכורת ברית נוספת, ואף יעקב מקריב קרבנות בבאר שבע והקב"ה אף נגלה אליו שם.
אלא שאברהם אבינו ראה שליחות בהכנסת כל הגויים – גם העכו"ם – תחת כנפי השכינה. כך עשה עם המלאכים זוהי מידתו של אברהם: "אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ." (בראשית י"ז)
"ישנים היו אומות העכו"ם מלבוא תחת כנפי השכינה, ומי העירן לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, אברהם, שנאמר, מי העיר ממזרח. … וכיצד עשה אברהם, עשה לו פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים, שנאמר (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע. א"ר עזריה מהו אש"ל אכילה שתייה לוייה.(מדרש תהילים ק"י)

בניית האשל בבאר שבע איננה מקרית. דווקא במקום החולין ביותר מחליט אברהם לקרוא בשם ה' אל עולם. בארשבע מבטאת את הנקודה הנמוכה ביותר בארץ ישראל. "ֵמֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם" (בראשית מ"ט) 'סולם מוצב ארצה'. עולם ללא אמונה. דווקא במקום זה ידע אברהם לקחת את האש"ל ומתוך כך לקרוא בשם ה'. אברהם אבינו ידע למצוא גם במקום יבש 'מים' ויצחק הצליח אף
הוא למצוא מאה שערים.
אברהם אבינו בגדלותו ראה גם בבאר את שבע את נצנוצי השכינה והקדושה. הברכה, גם הגשמית, על האוכל והשתייה מקורה ממקור עמוק! אברהם אבינו ראה בבאר שבע את העומק. את הבאר העמוקה ביותר שממנה נובעים מים חיים של קדושה וטהרה. הריב לא היה ריב גשמי על באר על אל אחיזה במקום הקדוש הזה. אבימלך ועבדיו מתפלאים מאוד על הדבר הזה. ולכן הם מנסים שתי שיטות. אצל אברהם לערבב את הטוב ברע. ומתוך כך לבלוע את הטוב. אצל יצחק מנסים העבדים שיטה פשוטה יותר: לסתום את הבארות.

"וכן הוא בדרך האמת, כי הנה ודאי מה שאמר אברהם לאבימלך כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת לא היתה כוונתו על הבאר הגשמי אשר בארץ הלזו התחתונה שיהיה טרח ויגע בכל אלה, וליתן מתנות לאבימלך שיודה לו כי הבאר מים שלו הוא והלא אברהם עשיר גדול היה בעבדים רבים והיה יכול לחפור באר אחרת… ואברהם אבינו הוא חפר את הבאר הזאת בראשון וראשונה ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות אבל הוא פתח זה שער השמים להתגלות מלכותו יתברך מלכות כל עולמים בארץ הלזו… וכוונת אבימלך היה בכריתת הברית שח"ו יעשה שותפות עם הקדושה להנות זה מזה ולהתערב טוב ברע ורע בטוב. וחז"ל (סנהדרין ס"ג ע"ב) הזהירו שלא יעשה אדם שותפות עם העכו"ם כי זה עיקר ושורש כל החטאים מה שמערבין רע בטוב או להיפך. ועל כן אמר אברהם כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת כי אני מבדיל חלקכם לבד שתטלו אלה השבע תועבות, ולי לא יהיה חלק בם וכן אתם בקדושה" (ספר באר מים חיים פרשת תולדות – פרק כו)
מכאן נבין את פליאתו של יעקב 'אכן יש אלוקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי'. באר שבע רחוקה מאוד מן הקדושה, אך אברהם ידע לחפור בגשמיות ולמצוא את הרוחניות.
"ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ט, ז') הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בשמים כי דרך שם הוא הכניסה לכל עובר לכל מי שרוצה לשאול דבר משמים, וגם דרך שם יורד כל מיני השפעות וצרכי בני אדם… והנה אברהם אבינו ע"ה הוא הוא אשר פתח המקור הזה בראשון וראשונה בכח צדקתו וחסידותו לסקל הדרך מאבנים וחול לעשות במים עזים נתיבה שביל ודרך להיות תפילות בני אדם בוקעים ויוצאים בדרך הזה ושבים בכל מיני ברכות. וזה אומרו ויטע אשל בבאר שבע שאברהם אבינו נטע זאת שבחינת אשל שהוא שאל מה, כלומר כל בחינת השאלות יהיה בבאר שבע וכל הבקשות ילכו דרך שם." (ספר באר מים חיים פרשת וירא)

אברהם הקדים את המאוחר. הוא אמנם 'פתח את המקור הזה בכוח צדקותו', אך צריך את התהליך של שבעה הדורות עד התיקון המלא. איננו מוכנים עדיין להכניס את כל אומות העולם תחת כנפי השכינה.
"ְוָהָיה בַאֲחִרית הָּיִמים נכֹון יְהֶיה הר בית ה' בראׁש הָהִרים וִנ ָּׂשא מְּגָבעֹות וָנֲהר וֵאָליו כל הּגֹוִים"

חלק ג' במדרש – מהו האור ומדוע הוא נגנז?
הקשר הישיר בין באר שבע אל המקדש, הרמוז במדרש מופיע כבר בתורה. מיד לאחר הברית בבאר שבע, 'אחר הדברים האלה', שולח הקב"ה את ישירות אל 'ארץ המוריה'. אל מקום המקדש.
אך נראה שיש הסבר פשוט יותר, וכאן אני רוצה לחדש דבר. יתכן מאוד שכל האירוע שהתקיים ב'באר שבע' למעשה התקיים בירושלים.
על פי זה נבין את המדרש והקשר בין השבועה בבאר שבע לבין חוסר היכולת להגיע אל ירושלים בעקבותיה. בנוסף, הרי בני יהודה ובנימין אינם יכולים לכבוש את ירושלים מפני היבוסי היושבים מאז ועד עולם. זאת כיוון ש'נכדו של אבימלך עדיין קיים', זאת באותו מקום שבו גר זקנו אבימלך! ואם נאמר שהיבוסי התגורר רק בבאר שבע, כיצד הגיע נכד אבימלך עד ירושלים? (ועל פי זה נבין את המדרש האומר שהסולם של יעקב היה בירושלים, וכן נבין מדוע 'נשכחה' באר שבע מן התודעה הלאומית. היא לא נשכחה- רק שהיא נקראת מעתה ירושלים ולא באר שבע המנציח את הברית והשבועה. וכן נבין מדוע לאחר העקדה הלך אברהם לבאר שבע?? אלא שהוא פשוט ירד מראש הר המוריה חזרה אל ירושלים)

ואחר הדברים האלה, כך מצאתי גם ב'באר מים חיים' שמלווה את כל לימודינו:
"ואמנם אברהם אבינו הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה וראה את הנולד כי כאשר יבוא המלך דוד וירצה להכות את היבוסי היושב בירושלים והוא מבני בניו של אבימלך והן יאמר היבוסי יושב הארץ (שמואל-ב ה', ו') לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים וגו' והוא הצלמים שהקימו, ובפיהם שבועת אברהם לאבימלך כמאמר חז"ל (בילקוט יהושע רמז כ"ח). וחש אברהם שלא יאמרו בני אבימלך אשר השבועה היתה לעולם, על כן הציג שבע כבשות הצאן ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת.
כי באר הוא הנקרא ציון וירושלים כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית נ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה וגו'. וכן נודע ליודעי רזי תורה מכוונות האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים נקראים בא"ר באר מים חיים הם למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש וזה שער השמים. ואברהם אבינו חפר את הבאר הזאת כי הוא פתח וחפר ומצא מים בראשון וראשונה, והתגלה מלכות כל עולמים בארץ הלזו ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות, אבל הוא חפרה בראשונה ושאב מים הנאמנים לבאי עולם.
…או אפשר שרמז בשבע האלו על כניסת דוד המלך בירושלים כי הוא הסיר העורים והפסחים, והוא היה הרועה השביעי אשר הקים הקב"ה לישראל שבעה רועים והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד הוא השביעי והוא הסיר העורים וגו':
או אפשר שרמז על כלות ז' שנים שעשה דוד בחברון ואחריהם בא לירושלים שהוא באר שבע, ויהיה איך שיהיה על כל פנים עשה סימן מובהק בבאר שבע שרק עד שבעה הוא ניתן או ז' דורות או ז' רועים וכו' ואחר השבעה הוא לאברהם ולבניו לדורות עולם.
וכן הוא בדרך האמת, כי הנה ודאי מה שאמר אברהם לאבימלך כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת לא היתה כוונתו על הבאר הגשמי אשר בארץ הלזו התחתונה שיהיה טרח ויגע בכל אלה, וליתן מתנות לאבימלך שיודה לו כי הבאר מים שלו הוא והלא אברהם עשיר גדול היה בעבדים רבים והיה יכול לחפור באר אחרת ועוד למה נכתב זאת בתורתנו הקדושה ובודאי היתה הכונה על נקודת ציון וירושלים הנקרא באר כמאמר חז"ל
(בראשית רבה ע', ח') בפסוק (לקמן כ"ט, ב') והנה באר בשדה. וכן נודע למקבלי האמת בכתבי האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים הוא הנקרא באר מים חיים הוא למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש.

ואברהם אבינו הוא חפר את הבאר הזאת בראשון וראשונה ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות אבל הוא פתח זה שער השמים להתגלות מלכותו יתברך מלכות כל עולמים בארץ הלזו. …וחפץ שאבימלך יודה לו על זה ותהיה לעדה כי הוא חפר הבאר הזאת שלא יאחזו עוד החיצונים בבבת עינו עין המים הנקראת מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון וגו' ולא יהיה להם חלק בכל השבעה אלה עיני ה', ויהיה זאת לו ולזרעו אחריו לירושת עולם כי הוא חפר
ומצא באר המים, הוא ולא אחר. … ועל כן נאמר ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן כי הבדיל השבע תועבות מדות הקליפיות משבעה עיני ה' מדות הקדושות. ועל כן ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה אשר הצבת לבדנה כי לא חפץ אבימלך בזה וכוונת אבימלך היה בכריתת הברית שח"ו יעשה שותפות עם הקדושה להנות זה מזה ולהתערב טוב ברע ורע בטוב. וחז"ל )סנהדרין ס"ג ע"ב( הזהירו שלא יעשה אדם שותפות עם העכו"ם כי זה
עיקר ושורש כל החטאים מה שמערבין רע בטוב או להיפך".

לפי הסבר מופלא זה. לא רק שאברהם לא עשה שותפות עם הגוי, אלא שהוא עשה כל שביכולתו להרחיק את אבימלך מן הקדושה. אם לא הצליח לגמרי, ודוד המלך, הרועה השביעי, סיים את העניין והחזיר את ירושלים לעם ישראל לנצח נצחים.