"ַויאֶמר אָליו אִני ה' אֶׁשר הֹוֵצאִתיָך מאּור כְׂשִּדים לֶתת לָך את הָאֶרץ הזאת ְלִרְׁשָּתּה: ויאַמר ה' אלוקים בָּמה ֵאַדע כי איָרֶׁשָּנה: ויאֶמר אָליו קָחה לי עְגָלה מֻׁשֶּלֶׁשת וֵעז מֻׁשֶּלֶׁשת וַאִיל מֻׁשָּלׁש וֹתר וגֹוָזל" (בראשית ט"ו)

ליל שבת

ביחס לשאלתו של אברהם – 'במה אדע כי אירשנה?' – נחלקו הפרשנים. האם ראוי היה לאברהם לשאול
מאת הקב"ה אות או סימן לירושת הארץ? האם אין כאן חוסר בטחון בה'. (וכדאי לקרוא את רצף הפסוקים בפרשה. שכן כמה פסוקים לפני זה נאמר במפורש על הבטחת הבנים 'והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה', ומיד לאחר שאלת אברהם מגיע ברית בין הבתרים וההודעה על גלות מצרים).
על פי הגמרא במסכת נדרים, נראה שגלות מצרים באה כעונש על שאלתו של אברהם שלא כהוגן:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר
שנים? שמואל אמר: אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר, במה אדע כי אירשנה"
(נדרים ל"ב.)

הרמב"ן מבאר אחרת, ואומר שאמנם אברהם מאמין בהבטחת הארץ, אך מפחד 'שמא יגרום החטא' ועם ישראל יאבד זכות זו או שזכות זו תעבור לעם אחר:
"ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות
או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה
על כל פנים" (רמב"ן על בראשית ט"ו)

מתוך מקורות אחרים ורבים, אנו רואים שעיקר השאלה הוא באיזו זכות, נזכה לטובה הגדולה הזאת:
"ויאמר ה' א-להים במה אדע כי אירשנה. רבי חמא בר חנינא: לא כקורא תגר אלא כאומר באיזה זכות. אמר ליה בכפרת שאני נותן לבניך עגלה משולשת" (ילקוט שמעוני בראשית, ט"ז רמז ע"ז).

ואולי עם אותה הבנה של השאלה, אך עם תשובה אחרת מבאר הכלי יקר:
"במה אדע כי אירשנה. רז"ל אמרו (נדרים לב.) בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו….ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע.

ואני שואל עוד שאלה אחת למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב"ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו' גם בספיקות אלו רבו הדעות. ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד הא-ל יתברך זולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. ושאל: מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה' ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע" (כלי יקר בראשית ט"ו).

לסעודת השבת

לסיכום – ראינו כמה שיטות:
א.עצם השאלה הינה פגם, וכקראית תגר.
ב.אין כאן קריאת תגר, אלא בקשה לזכות בהבטה זו לדורות. אלא שמא יגרום החטא. והתשובה – קח לי
עגלה וכו', ישנם קרבנות שיכפרו על הנ"ל.
ג.על פי רבינו בחיי, בדיוק להפך! אברהם מבקש מהקב"ה שירושה זו תהיה דבר שאינו תלוי בדבר. כפי שהכהונה היא 'ברית כהונת עולם' – בין אתה בוחר בכך ובין אם לא. כך מבקש אברהם, שתהיה כאן 'ברית
הבטחה לעולם' שהארץ שלנו, בלי קשר למעשינו.

הגמרא במסכת תענית מבארת יותר את השאלה ואת התשובה, וממזגת מעט בין ההבנות השונות:
"אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר ויאמר ה' א-להים
במה אדע כי אירשנה . אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?! אמר ליה לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם הודיעני במה אירשנה? אמר ליה קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'. אמר לפניו רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית
המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית כ"ז:)

לכאורה, הגמרא דנה בדיוק בשאלתנו. אך אם נעיין בגמרא נראה כמה דברים תמוהים.
תחילה, עצם השאלה. אברהם שואל על ירושת הארץ, ארץ ישראל, ואילו הגמרא דנה על קיום העולם כולו,
'שמים וארץ'. מה הקשר?
בנוסף, רב אסי מדבר על ה'מעמדות' (בזכות 'המעמדות' מתקיימים שמים וארץ) ואילו בתשובת הקב"ה
לאברהם מדובר על 'עבודת הקרבנות' (או לפחות לקרוא את סדר הקרבנות). שוב, מה הקשר?
ואם נאמר שזה הכל אותו הדבר, עדיין נשאל את השאלה הבסיסית: כיצד עבודת הקרבנות היא הפתרון
לקיום שמים וארץ?

כדי להבין, נתחיל דווקא בשאלה השנייה, בהסבר תפקידם של ה'מעמדות'.

הרמב"ם מבאר את העניין:
"אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל. ואי
אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן . לפיכך תקנו נביאים הראשוני' שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד: בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן… ובמה היו קוראין? במעשה בראשית…" (הלכות כלי מקדש, פרק ו')

הרמב"ם מלמד אותנו דבר יסודי בכל עבודת המקדש (ובמיוחד עבודות התמיד). היינו יכולים לחשוב שכל
עבודת המקדש מסורה לכוהנים וללויים, ואנו 'נשב בבית' ויעבדו בשבילנו. הרמב"ם מדגיש שיש חשיבות גדולה שעבודות התמיד תעשינה בשם כל ישראל. ה'מעמדות' הן שלוחי ה'ישראל' שבעם ישראל (שגם הם נחלקים ככוהנים ולויים ל-24 קבוצות). כל עבודת המקדש לא תפעל את פועלה ('לקיים שמים וארץ'!! ולכן הם קוראים במעשה בראשית..) בלי נציגות של כולם.

כאן שאלתו של אברהם מקבלת משנה תוקף. אברהם לא שואל רק על זכותנו על הארץ. אברהם, שהוא 'אב המון גויים' דואג לקיומם של כל גויי הארץ והעולם. את 'גמילות החסדים' כבסיס לעולם, אברהם מכיר. עתה עם ההבטחה לזרע שילך 'בדרכו של אברהם אבינו', הוא קיבל ועתה נתבסס גם עמוד התורה. אברהם חושש לרגל השלישית- עמוד העבודה.

"על שלושה דברים העולם עומד… שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת משהוקם המשכן נתבסס העולם" (פסיקתא דרב כהנא, א', ד')
ובזה קיבלנו גם תשובה כללית לשאלה הראשונה ולשאלה השלישית.

לסעודה שלישית

בעבר (ואפילו ב'מקדש בפרשה' בשבוע שעבר) דברנו במשמעות שמותיו השונים של הקב"ה. גם כאן, מדגישים חז"ל את הכינוי המיוחד שבוחר אברהם לפנות אל הקב"ה: 'א-דני אלוקים' . וכך אומרת הגמרא:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר א-דני (א-להים) במה אדע כי אירשנה. אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר ועתה שמע א-להינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען א-דני למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראך אדון" (ברכות ז.)

הגמרא מקבילה בין תפילתו של אברהם לבין תפילתו של דניאל. בשתיהן הקב"ה מכונה בשם אדנות. את תפילתו של דניאל אנו מכירים מתוך התפילה, אך לא תמיד שמים לב, שזו תפילת דניאל שנמצא בגלות בבל ומתחנן שהקב"ה שוב 'יאר פניו אלינו' במקדשו:
"וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ, אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל-תַּחֲנוּנָיו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ, עַל-מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם–לְמַעַן, אֲדֹנָי. הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ, וּשְׁמָע–פקחה (פְּקַח) עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ, וְהָעִיר אֲשֶׁר-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ:" (דניאל, ט')
מה משמעות כינוי הקב"ה בשם אדנות? רבינו בחיי רואה בכך תיאור מצב, לשלילה. כלומר שרק בבית המקדש מותר להשתמש בשם הוי"ה. ולכן חושש אברהם, ומשתמש דניאל בשם אדנות – לסמל את הריחוק שלנו מבית המקדש. כפי שאנו נוהגים עד היום. למרות כתיבת האותיות (י-ה-ו- ה = שם הו"יה), אנו קוראים את זה א-דני.
רק במקדש, בהיכל קודשו ה' נקרא בשמו הקדוש. מחוץ למקדש- הס כל בשר:

"במה אדע כי אירשנה – באיזה זכות. אמר לו בזכות הקרבנות, זהו שאמר קחה לי. ושמות אלו אל"ף דל"ת, …כבר ידעת שהשם הנכתב אין, רשאין להזכירו אלא בכנוי אל"ף דל"ת או בכנוי א-להים, כשהוא לבדו נזכירנו בכנוי אל"ף דל"ת, והסימן בזה )חבקוק ב( והוי"ה בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ, שלא להזכירו אלא בהיכלו, וכשהוא עם אל"ף דל"ת נזכירו בכנוי א-להים" (רבינו בחיי בראשית ט"ו)

לעומתו, רבי צדוק, מבין אחרת:
"וזהו וברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ דאיתא בגמ' )ברכות ז ע"א( עד שבא אברהם וקרא להקב"ה אדון . שהוא היה מביא השגות א-להות בעולם בארציות וזהו מדת אדונ"י כמש"ה (תהלים צז ה ע"א) אדון כל הארץ שהוא מדת מלכות ,וזהו קונה שמים וארץ פי' שאף בארציות ניכר אדנותו… וזהו לך לך מארצך (בראשית יב א) פי' שתעלה מדריגות התחתונים שבארציות ואז אתה בא לתענוג והשגה גדולה.
וזהו במה אדע כי אירשנה (שם טו ח) פי' שהיה מתמיה על ירושת הארץ איך תוכל להביא לשם התגלות אלוקות… לפיכך השיב לו השי"ת קחה לי וכו' (שם שם ט ע"א) וכרת עמו ברית והראה לו שאף במדריגות התחתונים יוכל לבוא לשם התגלות חכמה ואז אש לפניו תלך וזהו תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים ואז תוכל להעלות ניצוצות…"(פרי צדיק לך לך)

רבי צדוק מבין אחרת את שאלת 'במה אדע'? על פי הבנתו רבי צדוק שואל, האם ניתן בארץ הגשמי להגיע לגילוי שכינה ולהשגות עליונות? הרי הארץ מצמצמת?
ותשובת הקב"ה גם בדברים הגשמיים ביותר, הבהמיים ביותר (ועל פי המדרש גם בקומץ סולת) אפשר 'שיצא אש' ולהגיע למדרגות הגבוהות ביותר!
זהו סוד המקדש. מצד אחד הוא מוצב בארץ, אך ראשו מגיע השמיימה, מחבר בין שמים לארץ, ומקיים את השמים ואת הארץ. המקדש אינו מיועד למלאכים, אלא לבני אדם וכל הפחות לכלל עם ישראל. החידוש הוא שדווקא עבודת המקדש היא המלמדת אותנו שניתן דרך 'הארציות' להגיע אל 'הניצוצות' בכל מקום בארץ ישראל.

ַויאַמר ה' אלוקים בָּמה אַדע כי איָרֶׁשָּנה: ויאֶמר אָליו קָחה לי עְגָלה מֻׁשֶּלֶׁשת וֵעז מֻׁשֶּלֶׁשת וַאִיל מֻׁשָּלׁש וֹתור וגֹוָזל: וִּיַּקח לֹו את כל אֶּלה וְיַבֵּתר אָתם בָּתֶוְך וִּיֵּתן איׁש בְתרֹו לְקַראת רֵעהּו וֶאת הִּצֹּפר ֹלא בָתר: וֵּיֶרד הַעִיט על הְּפָגִרים ַוַּיֵּׁשב אָתם אְבָרם: וְיִהי הֶּׁשֶמׁש לבֹוא וַתְרֵּדָמה נְפָלה על אְבָרם וִהֵּנה איָמה חֵׁשָכה גֹדָלה נֶפֶלת עָליו: ויאֶמר לַאְבָרםָ יֹדַע תַדע כי גר יְהֶיה זְרֲעָך בֶאֶרץ לא לֶהם וֲעָבדּום וִעּנּו אָתם אְרַּבע מאֹות ָׁשָנה: וַגם את הּגֹוי אֶׁשר יֲעֹבדּו דן אֹנִכי וַאֲחֵרי כן יְצאּו בְרֻכׁש גדֹול: וַאָּתה תבֹוא אל אֹבֶתיָך בָׁשלֹום תָּקֵבר בֵׂשיָבה טֹוָבה: ודֹור רִביִעי יׁשּובּו הָּנה כי לא ָׁשֵלם עֹון הֱאֹמִרי עד הָּנה: וְיִהי הֶּׁשֶמׁש בָאה וֲעָלָטה הָיה וִהֵּנה תּנּור עָׁשן וַלִּפיד אׁש אֶׁשר עַבר בין הְּגָזִרים הֵאֶּלה" (בראשית ט"ו)

ברית בין הבתרים הינה אחת מציוני הדרך בספר בראשית המתארים מה עתיד להתקיים בזרעו של אברהם. הן בהבטחת הזרע ('ככוכבי השמים'), בהבטחת הארץ ('לזרעך נתתי את הארץ הזאת'), התנאי להבטחת הארץ ('קח לי עגלה'… בזכות הקרבנות) והן בתהליך אותו צריכים בני ישראל לעבור כדי להיות לעם ('ידוע תדע כי גר יהיה זרעך').
מעבר לכך המדרש אותו נלמד, מציין שכאן התגלה לאברהם סוד קיומו של עם ישראל לדורות – העיסוק בתורה ובבית המקדש!
"ויהי השמש באה ועלטה היה… והנה תנור עשן ולפיד – שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר: ארבעה דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש. אמר לו: כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונין בשתים. אמר לו: במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות?
ר' חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות. רבי יודן ור' אידי ור' חמא בר חנינא אמרו: אברהם ברר גיהנם והקב"ה ברר לו את המלכיות, הדא הוא דכתיב 'אם לא כי צורם מכרם – זה אברהם, וה' הסגירם- מלמד שהסכים הקב"ה לדבריו'.
ר' הונא בשם ר' אחא אמר: כך היה אבינו אברהם יושב ותמה כל אותו היום אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות , אמר לו הקב"ה אברהם 'קטע הדין מוניטא מן כדו' (= אמור מה שעל ליבך)
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. מהו לאמר? באנו למחלוקת רבי חנינא בר פפא ור' יודן ור' אידי ור' חמא בר חנינא. רבי חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות הה"ד 'הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים'.
ר' יהושע בן לוי אמר אף קריעת ים סוף הראה לו: דכתיב אשר עבר בין הגזרים האלה. הוא דכתיב: לגוזר ים סוף לגזרים" (בראשית רבה, פרשה מ"ד, כ"א)

מה לשים לב בקריאת המדרש !
א.להבנת המדרש כדאי לקרוא את כל הפסוקים בראש העמוד.
ב.בסוף סיפור ברית הבתרים רואה אברהם ארבעה דברים. המדרש אומר שארבעת הדברים שהיו במחזה משולים לארבעה דברים.
ג.בהמשך אומר המדרש ששניים מתוכם הם הקיום של עם ישראל – התורה ובית המקדש.
ד.לעומתם אם לא יעסקו בתורה ובמקדש (קרבנות) יענשו ב'מלכויות' (שיעבוד מלכויות = גלות) או בגיהינום. כיוון שלא נאמר מה כנגד מה, אנו מבינים ששתי המצוות קשורות יחד, וניתן להעניש את עם ישראל באחת משתיהן.
ה.מאידך, אולי אין זה עונש, אלא פועל יוצא \ תוצאה של חוסר העיסוק בתורה ובעבודת המקדש.
ו.אברהם נדרש להכריע את עתיד עם ישראל בשאלה האם עדיף שיעבוד מלכויות על גיהינום.
ז.בסוף המדרש מוסיף ריב"ל פרט נוסף, קריעת ים סוף. ננסה להבין מה הוא רוצה ללמדנו בזה.
אנו נצטרך להבין מדוע זכות קיומנו תלויה דווקא בתורה ובבית המקדש, ומהו בדיוק שיעבוד מלכויות ועונש ה'גיהנום'.
ומדוע נבחרו ה'מלכויות' על ה'גיהנום'?

חלק א' במדרש – ארבעה דברים הראה לו
ברית בין הבתרים התקיימה כשאברהם היה בן שבעים שנה (או שבעים וחמש לפי חלק מן הראשונים), ותחילת הפרשה בשאלת אברהם: 'במה אדע כי אירשנה?'. מכאן ואילך באה התשובה בכמה חלקים. לקיחת בעלי החיים וביתורם, הפלת התרדמה ולבסוף 'לפיד האש' שעבר בין הגזרים.
לפי רוב הפרשנים חלקו הראשון של הסיפור התרחש בפועל – כלומר שאברהם אכן לקח את הבהמות והציפורים, בתר אותם והפריח את העיט שבא לאכול מן הפגרים. (אמנם יש כאלה האומרים שאף זה היה בחלום או במחזה, ראו רד"ק למשל).
רק אז הפיל הקב"ה על אברהם, או ליתר דיוק, אברם, תרדמה והודיע לו על הירידה לגלות הארוכה במצרים והסוף הטוב… 'ְוַגם את הּגֹוי א ֶׁשר יֲעבד וָּדן אנִכי וַאֲחֵרי כן יְצאו בְרֻכׁש גדֹול'
סוף המחזה מתאר התרחשות שאינה ברורה: " וְיִהי ה ֶּׁשמׁש בָאה וֲעָלָטה הָיה וִהֵּנה תּנור עשן ְוַלִּפיד אׁש א ֶׁשר עַבר בין הְּגָזִרים ָהֵאֶּלה". כאן נחלקו הראשונים ובעלי המדרש האם תיאור זה הוא חלק ממה שראה אברהם במחזה ובתרדמה או שלאחר הקיץ ראה זאת בפועל 'בין הבתרים'.
המדרש מתאר ארבעה דברים שראה אברהם: תורה (ויש גרסאות 'מתן תורה'), בית המקדש (ויש גורסים 'קרבנות'), גלויות וגיהינום. אמנם המדרש לומד זאת מן הפסוק האחרון, אך חלק מן ה'דברים' כבר רמוזים בתחילת המחזה, כפי שמביא רש"י:
"במה אדע – אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה? אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות:
עגלה משלשת – שלשה עגלים, רמז לג' פרים פר יוהכ"פ ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה: ועז משלשת – רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד:
ואיל משלש – אשם ודאי ואשם תלוי וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל – תור ובן יונה" (רש"י על בראשית ט"ו, ו')
"ואת הצפור לא בתר – לפי שהאומות עכו"ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים שנא' 'סבבוני פרים רבים' ואומר: 'והאיל אשר ראית בעל הקרנים' מלכי מדי ופרס. ואומר 'והצפיר והשעיר מלך יון'. וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר: 'יונתי בחגוי הסלע'. לפיכך בתר הבהמות רמז על העכו"ם שיהיו כלין והולכין: ואת הצפור לא בתר. רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם" (רש"י על בראשית ט"ו, י')
רש"י, כמו רוב הפרשנים, מבין שכל הסיפור כאן הוא רמז ומשל, אף אם נעשה בפועל. (זאת למרות שהוא גם מוסיף ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' ועצם חלוקת דבר לשניים ומעבר בין הבתרים היה מעשה מקובל בכריתת ברית בין שני אנשים). בפירושו מבין רש"י שני הסברים למה מסמלים בעלי החיים. האחד – בעלי החיים הם כנגד הקרבנות, וכאן לימד הקב"ה את אברם 'במה תדע כי תירשנה', כל עוד יעסקו אתה ובניך בקרבנות, תזכו בירושת הארץ (וראו הרחבה במקדש בפרשה לך לך תשע"ג בנושא זה, ומה יעשו בני ישראל בהעדר המקדש).

הסבר שני – בעלי החיים הם כנגד אומות העולם. לכן כולם נחתכו לחלקים, לבשר שהם 'כלים והולכים' ורק את היונה, המסמלת את עם ישראל, 'לא בתר', שכן עם ישראל קיים לעד. לפי זה אין כאן הסבר לשאלת אברהם, אלא הבטחה, שגם אם נראה לאברהם שאומות העולם סובבים אותנו, דע לך שרק עם ישראל יתקיים לעד.

שני ההסברים הללו מובילים אל שניים מתוך ארבעת הדברים, ויתכן שהם אף הסברים המשלימים אחד את השני, כפי שמתאר המשך המדרש: אם תבטלו את עבודת הקרבנות תתחייבו גלות ושיעבוד מלכויות.
המדרש במקום אחר מלמד אותנו היכן רמוזים, בתוך הפסוק האחרון, כל ארבעת הדברים:
עלטה, רמז לשעבוד מלכויות, כפי שנאמר על יוון 'שהחשיכה את עיני ישראל בגזירותיהם'. תנור, רמז לגיהינום. כפי שנאמר: 'הנה יום בא בוער כתנור, זה גיהנם'. עשן – רמז לעבודת המקדש. 'כי בענן אראה אל הכפורת. ולפיד האש – רומז לתורה שניתנה באש. שנאמר 'מימינו אש דת למו… וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים'. בין ארבעה דברים אלו יש יחס מיוחד. אנו נפתח בחשיבות התורה והמקדש ההולכים תמיד יחדיו כצמד.