" וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כ"ו)\

פרשת הביכורים, הפותחת את פרשתינו מלמדת אותנו מדוע יצאנו ממצרים. וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.. ובעיקר: וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם. למעשה בכל שלבי מצוות ביכורים, חוֹוֶה האדם מחדש את התהליך שעברו בני ישראל בכניסתם לארץ. מחרישה ונטיעה – 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ' ועד ההגעה אל המקדש- 'מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ'. כך יאמר במקרא הביכורים – 'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם … וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה(=בית המקדש, ראו רש"י) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת .

מביא הביכורים, מסלף את הסדר ההיסטורי, ומקדים את ההגעה אל מקום המקדש, לפני ההגעה לארץ ישראל, ללמד שכל מטרת הביאה לארץ, היתה כדי להגיע אל 'המקום הזה'.

ליל שבת (הלכה)

הביכורים- מצווה פרטית לכל אחד ואחד

מתוך משפטי הפתיחה, נבין מדוע חשוב שכל אחד ואחד יקיים את מצוות הביכורים בעצמו, ולא על ידי שליח. בניגוד לחלק מעשרים וארבע מתנות הכהונה בהם המטרה היא שתהיה פרנסה לכהן, כאן התהליך שעובר מביא הביכורים הוא העיקר. זאת הסיבה, למשל, שגם כאשר כהן מפריש ביכורים (וזוכה בהם לעצמו!) הוא עדיין צריך את כל הטקס. סימון הביכורים, עלייה למקדש, מקרא ביכורים והשתחוויה.

זו גם הסיבה שמצוות הביכורים נאמרה בלשון יחיד, כפי שמסכם הרמב"ם:

"לשון התורה הוא שיהיה אדם בעצמו נושא הביכורים ונותנן ביד הכהן, אמר ה' יתברך ולקח הכהן הטנא מידך: ואגריפס המלך ממלכי בית שני, בעל נפש גדולה ושררה רבה" (פירוש המשניות, ביכורים פרק ג')

וכן שתי הלכות משלימות. לכתחילה לא ישלחם בידי שליח, וכן, גם אם בדרך עזרו לך לשאת את הביכורים, כשאתה נכנס למקדש, הבא אותם בעצמך:

"המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח הרי זה מותר לשלחם"

"המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא"

(הלכות ביכורים לרמב"ם)

בשני המקורות, הביא הרמב"ם את המעשה באגריפס המלך, המופיע במשנה במסכת ביכורים. הרמב"ם הדגיש, שלמרות שאגריפס 'בעל שררה רבה' היה, הוא קיים את המצווה בהידור – ובעצמו.

כיוון שלמצוות הביכורים אין זמן קבוע, יוצא איפה שבכל התקופה שבין שבועות לסוכות היינו רואים אנשים העולים לירושלים, כל אחד אחד בזמן 'שמתאים לו' ועל פי הבשלת פירותיו או תבואתו משבעת המינים.

כך, מעבר לשלושת הרגלים הקבועים, שגם הם זכר ליציאת מצרים, קובע לו כל יהודי רגל נוסף- אישי, פרטי, כהודאה על כך שאנחנו חיים בשלווה בארץ שמתקיים בה: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".

סעודת שבת (מחשבה)

הביכורים- מצווה כללית

בניגוד לקביעה שלמדנו ב'ליל שבת' מתוך המשנה והרמב"ם נראה קצת אחרת. הרמב"ם, שלא כהרגלו, מביא את המשנה בפרק ג' במסכת ביכורים כמעט כלשונה.

"כיצד מעלין את הבכורים: כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין .והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים. והם הולכין בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד. הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן. ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים, לפי הבאים הם יוצאין אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים ואם מעט מעט. ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים: כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום. והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין הללויה הללו אל בקדשו וכו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני וגו': (הלכות ביכורים לרמב"ם, פרק ד')

בניגוד לתיאור הבאת הביכורים בתורה, בהם בדגש הוא על הפרט: כי תבוא, ולקחת, ושמת, והלכת וענית…. המשנה מביאה טקס שלם שנעשה 'ברוב עם'. הרמב"ם בחר להביא את תיאור הבאת הביכורים בשנה כדי ללמד שכך צריך להביא. זאת ההלכה. 'כדי שלא יעלו יחידים'.

תחילה נשים לב, לשותפים הרבים בהבאת הביכורים: העיירות הקטנות- 'אנשי פלוני', עיר המעמד המרכזית, הממונה, אנשי ירושלים, הפחוות, הסגנים, הגזברים, בעלי אומנויות בירושלים והלווים. אליהם ניתן להוסיף את המלך שפגשנו העבר, וכך נוצר פסיפס של כל עם ישראל. חקלאים ובעלי אומניות, בעלי שררה עם פועלים בשדה, כהנים, לווים וישראלים, 'הקרובים והרחוקים'- כלשון המשנה, אנשי ירושלים המארחים עם העולים לרגל הרבים ונוסיף גם את 'מי שאינו יודע לקרוא ומי שיודע לקרוא'- המופיעים אף הם בתיאור שבמשנה.

הרב קוק, בפירושו על פרק זה בעין אי"ה מבאר את השילוב בין הפרטים הרבים לבין הכלל, המופיעים במצוות הביכורים, תוך דגש על כך שהמקום המאחד את כולם הוא המקדש:

"העלאת הבכורים אל מקום המקדש, מקום עינם ולבם של ישראלי, ראוי לו להתוות את הערך של היחש של כל איש פרטי ועסקיו הפרטיים אל קרבת ד' ואורו, אור ישראל הכללי" (עין אי"ה ביכורים כ"ח)

"האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני אופנים, או שיסוד מרכזה אין עימו תוך מיוחד כי אם מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי"ז שב לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא, מה שלא הי' כלל אפשר בלא הקישור הכולל. בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה. אמנם במעלה עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם ע"י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים קדושה והוד אלהי. וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות , ירושלים עיר הקודש" (שם, פיסקה ל"א).

בפיסקה הראשונה מדגיש הרב קוק כיצד האומה בנויה מפרטים רבים ושונים, וכשעיני כולם אל מקום אחד, אל המקדש, הם מעצימים את 'אורו של המקום'- אך כל אחד נשאר כפי שהוא. נותן לכלל, אך נשאר פרט.

בפיסקה השניה מוסיף הרב עוד קומה. לא רק שכל פרט תורם לכלל, אלא בזכות ההגעה אל 'המקום', יחד, כל פרט ופרט מתעלה בעצמו ומקבל מן הכלל. נותן לכלל, ונהיה חלק מן הכלל. זוהי סגולת האחדות במקדש.

סעודת שלישית (מעשה)

הכלל והפרט משתלבים ביחד

בביאורו מרחיב הרב קוק את החשיבות בייחודיות של כל אחד ואחד, תוך כדי העצמת בניין הכלל. כלומר, מצד אחד חשוב לא לטשטש את הצדדים החיוביים של היחיד, ומצד שני להיות עם אחד. נביא מספר דוגמאות מתוך פרשת הביכורים.

·עובדי האדמה מול אנשי ההייטק:

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינה כי אם עבודת אדמה ולא תשים מגמתה למסחר ולחרושת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד', אלה אע"פ שתכליתם הוא ודאי להיות עם חכם ונבון כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מכל מקום חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים ונזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא להיות נפזר בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.

פירוש- לפי מנהג העולם עובדי אדמה הם יותר פשוטים (פרימיטיביים..) מאנשי מסחר. דבר זה נובע מכך שהם עם הראש באדמה, לעומת אנשי מסחר וחרושת ש'רואים עולם' ומכך גם מתפתחים ולומדים מחכמות אומות שונות. חוץ מעם ישראל: אך אצלנו זה שונה. אנו רואים ערך בעבודת האדמה, ואיננו צריכים ללכת רחוק כדי לקנות חכמה. לכן דווקא בעלי אומניות בירושלים מקבלים את פניהם.

ולסיכום, אסור שיהיה נתק בין חיי הטבע לחיים המלאכותיים:

החיים האנושיים בכללן מתחלקים לחיים טבעיים ולחיים מלאכותיים, בזמן שהאומה ירודה במוסרה ועין יחידיה ולבם רק אל בצעם. אז מתרחקים מאד המפלגות, אלה העוסקים בחיים הטבעיים ואלה הנתונים בחיים מלאכותיים, אלו מאלו. האיכרים עובדי האדמה שוכני הכפרים הקרובים אל הטבע בפשטותה בחייהם, יהיו בלתי מכובדים בעיני בעלי האמנות שכבר השכילו לחיות ע"פ סדר התרבות וההתרחקות מן הטבע. עם מניעת הכבוד תבא ג"כ קרירות האהבה וחסרון היחש, כ"ז יוכל לבא רק ע"י העדר קשר קדוש אמיץ מורגש בלב כל יחיד מהמטרה העליונה של כלל האומה, שתבנה דוקא ע"י התחלקות הענפים בין יחידים ומפלגות. חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים גדולות ע"פ .כשרונו ידיעותיו וחריצותו.

·בעלי שררה יורדים אל העם

הפחות והמגנים והגזברים יוצאים לקראתם- בנין האומה בשלמותה תהי' ע"י התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה שהוא כח סידור הפעולות, כח הרוחני מתורה חכמה ועבודת ד', וכח הכסף, העושר הנצרך לתכלית הכלל והפרטים. ע"כ היו יוצאים לקראת מביאי הביכורים שמורים על אחדות פרטי האומה והצטרפות העבודות הפרטיות לאוצר הכלל כולו, למען תבא התכלית העליונה הנכספת מכלל האומה, שהוא חפץ ד' בעמו. היו הראשים בשלשת החלקים, הפחות הם שרי הממשלה, המגנים הם שרי הקודש כי מצינו סגן הכהנים, והגזברים הם הממונים על עניני הכספים, שמורה על הרכוש והעושר הכללי, וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה אז תפרח האומה בגאון ד'.

פירוש- אי אפשר שכולם יהיו פועלים. צריך גם שלושה כוחות. ממשלה- הם הפחוות (וביחיד 'פחה').להנהיג את העם, חינוך- הם סגני הכהנים. ואנשי הכסף – הגזברים. אך כאמור צריך את היחס המתאים בין 'הון לשלטון', ובין כל אלה לבין העם. לכן בהבאת הביכורים דווקא בעלי השררה מכבדים את העולים ויוצאים לקראתם.

ולסיכום: במקום שאנו נכבד אותם במקומם- בבית המשפט, בכנסת או במקדש, הם יוצאים לראות מה קורה בשטח וברחוב.

·הקרובים והרחוקים

"הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים". והנה כשם שהתאנים והענבים הם לחים מלאים לשד רענן, וטובים מאד לענין הקרובים שאין עליתם ריחוק דרכים וטורח טיפול שמירה, ומוטעמים ביותר לערך הגרוגרות והצמוקים, שבהם מוותרים קצת על נועם הטעם כדי להתקיים, למען יוכל לבא גם ממקום רחוק אל הר ד'. כך יש חילוק בין דרכי החיים הרוחניים, שבהם מעלות רבות חלוקות, ובכלל הם כח התורה וכח הנבואה. כח התורה ע"י הרחבת תורה שבע"פ, ע"י קיבוץ וריבוץ פעלים לתורה, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בעומקי הלכות, שהם נראים דברים יבשים לערך הלשד הנראה בענינים המתיחשים לנבואה, העסוקה בחכמות אלהיות ודרכים עליונים…. דוגמת הביכורים, שאמנם הקרובים הקדימו את היפה המוטעם ומלא לח מורגש התאנים והענבים, חביבים הם גם הרחוקים שהביאו הגרוגרות והצמוקים, שע"י שלחם התעלם בהם, ולמראית עין הם צנומות ויבשות בשביל כך הם מתקיימות ולאורך ימים יעמד טעמם בם וריחם לא יהי' נגמר… ישנם אנשים כאלה שהם תמימי דרך, חזקים ביראת ד' ואהבת שמו ותורתו, אם כי לבבם בקרבם נח ושקט , הם מוצאים לנפשם חובה לעבוד ולמשא, ולהגדיל תורה ולהרבות חסד משפט וצדקה. לפעמים יהיו נשקעים בעולם המעשה לרגלי מעשיהם בכשרון ולא יוכר אורם הצפון, רחוקים אלה הם מניאים גרוגרות וצמוקים, המתקיימים בכל הזמנים ובריבוי הדרכים וארכם, "יראת ד' טהורה עומדת לעד" , ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים , וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכ"א יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, "שלום שלום לרחוק ולקרוב" .

פירוש- באופן פשוט 'הרחוקים והקרובים' הוא תיאור של המרחק מן המקדש. אך הרב קוק מבאר שמדובר בשני דרכים בעבודת ה'. ישנם 'קרובים' מלאי קדושה וטהרה, עוסקים בחכמות אלוקיות ובנבואה. כולם גם רואים כלפי חוץ כמה הם 'גדוילים'. כמו תאנים וענבים רעננים. לעומתם יש כאלה שאמנם האמונה נטועה חזק בליבם, אך כלפי חוץ הם נראים צנומים ויבשים כמו צמוקים. הרב קוק מדגיש שדווקא הצימוק נשמר ליותר זמן ולפעמים דווקא ההתלהבות המוחצנת – אין סופה להתקיים.

לסיכום: 'ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים , וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכל אחד יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, "שלום שלום לרחוק ולקרוב' .

·מי שיודע לקרוא ומי שלא.

"בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע"… יפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, כל זמן שלא בא הדבר למדה זו שמי שאינו יודע לקרות ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ד' ועזו בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש הוא עובד את עבודת הכלל ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו."

פירוש- היה עדיף שכל אחד יתפלל לפי המיית ליבו. משום שברגע שיש נוסח קבוע, אז אתה מצטמצם ומרגיש שזה לא טבעי. אך ברגע שקבעו נוסח, אסור לשנות. כך גם במקרא ביכורים: ודאי שהיה עדיף לומר את המקרא מכל הלב- בנעימה ובשמחה, ברגש ובהדר. ברגע שמקריאים לי, אז הכל הופך להיות טכני וקר. אז למה בכל זאת? כדי שכולם יבואו. זה יותר חשוב מרצון הטבעי שלי. לפעמים צריך 'צימצום רוחני' כדי לזכות את הכלל. השמחה

סיכום: השמחה האמיתי, אינה בזה שמיציתי את עצמי והשגתי תועלת פרטית רוחנית. אלא דווקא שבזכות הויתור והצימצום שלי, זיכיתי את כולם לבוא למקדש. אל תחשוב רק על ההתעלות הפרטית שלך!

·כל אחד צריך לשמור על כבודו וייחודיתו:

כיוון שהעצמנו מאוד את חשיבות הכלל והצורך בהתחשבות באחר וקבלת השונה, ניתן היה לחשוב שאנו רוצים באחידות וטשטוש הפרט. לכן מדגיש הרב קוק גם את הצד השני:

"ולפי כבוד הנכנסים היו יוצאים". אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה העבודה האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד' בבית המקדש, שזה מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון מברחת את כל העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החומרי והרוחני.

והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות שיוכלו קלי עולם לטעות שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג')כ תורה ויראת ד' הטהורה.

על כן הזהירות של מניעת ההשויה של קטן וגדול וחילוק המעלות היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי שהיא שמירת המשטר הכללי תבוא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כותה בין הכלל. על כן לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.

שבת שלום

מרדכי פרסוף

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה: אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (הפטרת כי תבוא, ישעיה ס"ב)

פרשת השבוע שלנו פותחת בבשורה גדולה – וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.. וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

אך גם מבשרת לנו על שבר גדול: יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ – גלות.

ההפטרה, שאת חלקה הגדול הבאנו בפסוקים לעיל, מלמדת אותנו שגם אם הגלות קשה וארוכה מנשוא, הגאולה בא תבוא ועימה אור גדול. מתי זה יקרה – 'בעיתה אחישנה'. ומתי זה. את זאת נברר היום.

לליל שבת

בעיתה או אחישנה?

לגאולה צדדים שונים, ולו היינו שואלים אדם מה בקשת 'שציפית לישועה' היינו מקבלים תשובות שונות. ההפטרה מתארת כמה דברים מרכזיים – גילוי שכינה 'אור ה' מתגלה בעולם, קיבוץ גלויות וחוסן לאומי, ובניין המקדש. כל זה יביא לא רק להתגדלות שמו של ה' בעולם, אלא גם להרמת כבודו של עם ישראל. 'תחת היותך עזובה ושנואה' תהיי ל'גאון עולם'. הקטון יהיה לאלף!.

כידוע, נכתבה רק נבואה שנצטרכה לדורות, ומי הדור שיזכה לכל הפאר הזה – זה כבר תלוי בנו:

"רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמִי, כְּתִיב, (ישעיה ס) "בְּעִתָּהּ", וּכְתִיב "אֲחִישֶׁנָּה", זָכוּ – "אֲחִישֶׁנָּה", לֹא זָכוּ – "בְּעִתָּהּ".

( סנהדרין צ"ח.)

ריב"ל מקשה על הפסוק ומראה שיש סתירה. (רמי' בארמית הכוונה להשליך, כלומר שיש ניגוד בין שני ביטויים או מילים). 'בעיתה' – משמע כשיגיע הזמן, ולעומת זאת 'אחישנה' – משמע שהקב"ה יזרז את התהליך? ומתרץ: זה כבר תלוי אם עם ישראל 'זכו' או 'לא זכו'.

בהבנה הפשוטה, זה תלוי בזכויות עם ישראל. כלומר אם 'זכו' והם צדיקים תבוא הגאולה בדור שלהם. ואם לא, יחכו עד סוף כל הדורות, שאז גם ברשעותם תבוא הגאולה.

" כלומר יש עת קבועה לביאתו, אבל אם יזכו ימהרו ויחישו ביאתו, כמו שנאמר (ישעיה ס, כב), אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו חז"ל (סנהדרין צח, א), לא זכו בעתה זכו אחישנה. על זה אמר אשורנו תכף מיד שיעשו תשובה ויהיו זוכים, ואם אינו, לא קרוב רק עד עת קץ הקבוע והכל תלוי בתשובה. וכבר כתבתי כי הגליות מכפרים ומזככים, על כן הקללה היא ברכה. גם הגליות מעוררים לתשובה, ואז מתהפך גם כן קללה לברכה על ידי התשובה. ועל זה רומז גם כן הפסוק (דברים כג, ו), ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. וקשה על מה שנאמר כי אהבך דזהו פשיטא, דבודאי אינו זה להפוך הקללה לברכה על ידי שנאה כי אם על ידי אהבה. אלא רומז על התשובה" (השל"ה הקדוש , פרשת בלק, על המילים 'אשורנו ולא קרוב' בדברי בלעם)

הבנה זאת משתלבת עם הקללות בפרשתינו: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ …וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. ומכאן שתיקון הוא תשובה. אך יש המבינים אחרת.

סעודת שבת

מה יחיש את הגאולה?

בספר פרשת דרכים (רבי יהודה רוזאניס 'המשנה למלך' המוכר מפירושו לרמב"ם, חי לפני כ- 300 שנה בטורקיה) מובא כיוון אחר:

"ובזה יובן מאמר הכתוב הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה. ויש לדקדק במאמר בעתה אחישנה שהם דברים סותרים זה לזה דאם הוא בעתה אינו אחישנה, ואם הוא אחישנה אינו בעתה, ורז"ל נתעוררו בזה ואמרו לא זכו בעתה זכו אחישנה, אך כפי דרכנו נאמר באופן אחר. …וזהו הכוונה דכי היכי דבמצרים רבוי האנשים היה סיבה למהר את הקץ הכי נמי לעתיד לבא שאף שגזר ה' שנהיה בגלות סך מה, מכל מקום בסבת ריבוי ישראל יבא הגואל קודם הזמן שגזר ה', לפי שכך היא המדה שרבוי ישראל משלים הזמן. וזהו אומרו הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום ולפיכך אני ה' בעתה הוא בעתה לפי שכך היא המדה, ואחישנה, לפי שה' הוא המרבה לישראל כדי להביא הגואל קודם זמנו" (פרשת דרכים , דרוש חמישי)

לפי הבנתו, הקדמת זמן הגאולה אינו תלוי רק במעשי בישראל ישראל, אלא ב'ריבוי ישראל'. כלומר עצם זה שעם ישראל 'רב ועצום', כפי שהיה במצרים, אך הפעם באדמתו, זה עצמו יחיש את הגאולה.

גם זה רמוז בפרשתינו. 'והיה כי תבואו אל הארץ'. עצם הביאה אל הארץ, כעם, כבר תביא את כל הטובה.

זה גם מה שאומר מביא הביכורים כשהוא מתאר את התהליך שעבר עם ישראל. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". תחילה היינו 'מתי מעט'. אך לאחר שהיינו 'גוי עצום ורב' הגיע השלב הבא. "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם ..וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". מביא הביכורים מקדים את 'המקום הזה'- המקדש, אל 'הארץ הזו'. משום שתכלית כל הביאה לארץ היא להגיע אל המקום הזה.

רבי צדוק מביא הסבר אחר, שיביא אותנו 'אל המקום הזה':

"על כל מיני ישועות של השם יתברך לאדם יש בעתה ואחישנה (ישעיה ס' כ"ב) .זכו –אחישנה, לא זכו- בעתה (שיר השירים רבה ח' י"ב). ובעתה – היינו כשכבר חסר לו הדבר והוא צמא ומשתוקק ונצרך לה ….אבל על כל פנים בעתה, לזה זוכה כל נפש מישראל אף הלא זכה. שבעתה מזמין לו השם יתברך הישועה. ואם יראה שאין מזמין, זה לאות שעדיין אין צריך לה ויוכל להיות בלתה:" (צדקת הצדיק, אות נ')

רבי צדוק מבין אחרת את המושגים 'בעיתה' ו'אחישנה'. לפי הבנתו דווקא 'בעיתה' יכול להיות לפני 'אחישנה'. ב'עת' היא לא תיאור של זמן, אלא של המצב הנפשי של הפרט או של עם ישראל.

כלומר, מתי זה 'בעיתה'? כשאתה מרגיש שאתה צריך-רוצה את הדבר. אם אתה ממש רוצה, או בלשונו 'צמא ומשתוקק ונצרך', אז הקב"ה יביא לך את הדבר, את הישועה. זה נכון גם בישועה פרטית והן בישועת כלל ישראל.

החידוש הוא שגם אם אתה או העם במצב של 'לא זכו' מבחינת המצב הרוחני שלך, עדיין אתה יכול לזכות לכך בזכות ההשתוקקות!! וכן הפוך. אם אתה במצב רוחני גבוה, במצב של 'זכו', אך אם אין לך רצון, אתה מראה שאתה לא חפץ בדבר, והקב"ה לא ימהר לתת לך את הגאולה.

כל מביא הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה:

" והנה ידוע מאמר חז"ל (סנהדרין צח, א) זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, כלומר אין לגאולה תאריך קבוע אלא משתנה לפי מעשי בני ישראל. ולכן נכתבו הרבה מן הנבואות ומדברי דניאל בלשון סתומה, כדי שיתפרשו באופנים שונים על זמנים שונים. וכן מצינו ביציאת מצרים, שהקב"ה הבטיח שאורך הגלות יהיה 400 שנה, ואומר הרמב"ן שנוספו 30 שנה כיוון שמונים מעקדת יצחק. מצד שני אומר הפייטן שנתקצרו ימי השעבוד ע"י תפילה ל210 שנים בלבד. אלא שבאמת כולם צודקים – השאלה ממתי מתחילים לספור את ימי הגלות. לולא צעקו ישראל היה מחשב הקב"ה את הזמן רק מהירידה למצרים. וכן מבואר בברכות (ד, א) שהבטחת "עד יעבור עם זו קנית" היתה ראויה להתקיים בימי עזרא אלא שהחטא גרם. ובסנהדרין (צב, א) ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג.

וכשם שזמן הגאולה תלוי בזכיית ישראל, כך צורת הגאולה תלויה בזכייתם, שכן אמרו (סנהדרין צח, א) זכו – עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור, והם הם דברי הרמב"ם (פרק י"ב מהל' מלכים הל' ב) שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג וכו' "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" וכו' גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו'." (הרב נבנצל, מאמר בניין בית המקדש בזמן הזה)

סעודה שלישית

זכו, בידי אדם. לא זכו, בידי שמים

הרב נבנצל, בהמשך המאמר, קושר את שני המושגים 'בעיתה' או 'איחשנה', כפתרון למחלוקת אחרת האם אנו נבנה את בית המקדש או שהמקדש יבנה בידי שמים. (ולאו דווקא ש'יפול מן השמים', אלא שנצטרך לחכות למשיח, נביא וכו')..

"ויש לשאול האם כשיורד מן השמים זה מצב של זכו או שלא זכו? ונראה בפשטות שהקב"ה רוצה לזכות את ישראל במצוות, ואם זכו ויש נחת רוח לקב"ה במעשה ידיהם יבנו בידיים של מטה, ואם לא זכו ואעפ"כ הגיע זמן הבית להבנות, בלית ברירה ירד מן השמים. וכן מובא גם במסכת שמחות (פרק ח): ראוי הי' בית המקדש ליבנות שאילו לא עמדו דוד ושלמה, שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך.ומוכח מזה דקרא זכו בנו בידיים. ונראה דיש להוכיח דמעולם לא היתה מסורת ביד חז"ל דאין לנו רשות לבנות הבית, דהא מבואר בבראשית רבא (פ' תולדות) וכשנתה המלכות רשות בימי התנאים (בתקופת ר' יהושע וחבריו) לבנות ניגשו לבנות ולא חיכו לבית מן השמים (בזמנו של אדריאנוס קיסר, שהפסיק אח"כ את הבנין ורצו למרוד בו וכו'). ולפי המסופר ע"י ההסטוריונים נעשו עוד שני ניסיונות דומים, האחד בימי בר כוכבא בדורו של רבי עקיבא, והשני בימי האמוראים (הלל השני, אביי ורבא) ברשיון יולינוס קיסר, ובשניהם ניסו לבנות בעצמם ולא חיכו שירד מהשמים."

הרב נבנצל מבאר שהמושג 'זכו' הוא שאנחנו פועלים בעצמנו להביא את הגאולה. ואם אנחנו במצב של 'לא זכו' אין ברירה, אלא שה' יעזור לנו. 'אחישנה'.

בשולי הדברים הוא מבאר, שהעיקר לבנות את המקדש על ידינו. והמצב של 'מקדש בידי שמים (אם יהיה בכלל כפשוטו או על ידי 'המשיח' שחכם יותר מדוד ושלמה הוא מצב דיעבד.

כך הוא מביא דוגמאות שעם ישאל רצה לבנות שוב את בית המקדש לאחר חורבן בית שני, אלא שלא הסתייע הדבר.

ונסיים בתפילה והנחיה שמביא הרב קוק בעניני הגאולה:

הצפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא של כל התחיה כולה, לכל סעיפיה, הקרובים והרחוקים. אם מבינים אנחנו או לא מבינים איך יתהוו הדברים הגדולים הללו – הכל אחד: מאמינים אנחנו שדבר אלוקינו יקום לעולם!

וישראל הקם לתחיה, מלא כול הוא. מלא אור אמונה, גוי קדוש הוא, ולקודש קודשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית המקדש יבנה והיכל יוסד, וכהנים ישובו לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם, וישראל לנוויהם " (הרב קוק מתוך כרוז למען ישיבת 'תורת כהנים' הודפס באוצרות הראי"ה חלק ד' עמוד 176.)

תמצית: גם אם אנחנו לא מבינים כיצד בדיוק יבנה המקדש, דבר אחד ברור – המקדש יבנה!

הצפיה לראות את תחיית עם ישראל עיקרה היא להחזיר את מושא נפשו – את בניין המקדש ועבודתו !

"הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית המקדש, להחזרת כבודו בתכלית שלמותו האדיאלית המקווה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ ישראל (גנזי הראי"ה)

שבת שלום

מרדכי פרסוף