" וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ"(במדבר ל"ג)

צמד הפרשות שלנו חותם את תקופת עם ישראל במדבר. העם עומד 'על ירדן יריחו', וכן להכנס אל הארץ. בארץ מחכים להם אתגרים חדשים ובראשם ביעור העבודה זרה. עבודה זרה היא הניגוד לכל הקודש והקדושה, כפי שמעיד הכתוב לקראת סוף פרשת מסעי: 'לֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. כדי שה' ישרה בתוך בני ישראל, 'ושכנתי בתוכם' יש צורך לאבד את כל ה'טומאה'.

אנו נגיע בניגוד הזה ואחת מסוגי העבודה הזרה המופיעה בפרשתינו – 'אבן המשכית'.

לליל שבת

מהי אבן משכית?

איסור ההשתחוויה על אבן משכית, מובא בסוף ספר ויקרא. ספיח של האיסור אנו מכירים מן המנהג לפרוס 'עשבים' או מגבת תחת רגלינו בשעת ההשתחוויה כחלק מתפילת יום הכיפורים:

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא כ"ו)

מהי אותה 'אבן' ומהי פרשנות המילה 'משכית'? ומדוע אסור להשתחוות עליה?

• רש"י: "ואבן משכית – לשון כסוי כמו (שמות לג) ושכותי כפי. שמכסין הקרקע ברצפת אבנים"
• אבן עזרא: "משכית – אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמדה"
• רמב"ן: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים"
• רבינו בחיי: "מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו"
• דעת זקנים מבעלי התוספות: "אבן שיש בו צורה ובני אדם מסתכלין בה ומשתחוים עליה ודומה שמשתחוה לצורה. ומשכית לשון שכיה שהכל סכין ביופיה"
• הכתב והקבלה: "ואבן משכית. תרגם אונקלוס ואבן סגידא, כוונתו לפרש משכית לשון השתחויה. אף שהשי"ן היא שמאלית, שרשו שכך בשי"ן ימנית, אשר תמצית ענינו השפלת הדבר, כמו וחמת המלך שככה, שהוא היפך מן ותעל חמתו, התגברות החמה נקראת עליה, והשפלתה שכך, וכן וישכו המים. והנה השתחויה היא השפלת הקומה, ומזה הבין אונקלס מלת משכית ותרגמו סגידא"

באופן כללי ראינו שני פירושים. האחת – אבן שהיא עצמה העבודה זרה. השניה – אבן שעומדת לפני העובדה זרה.

לגבי המילה משכית. יש המפרשים מלשון 'יופי' – שכיות חמדה או שסכין ביופיה. ויש מלשון 'השתחוויה' – הפעולה שעושים על האבן.

ואולי אף ניתן לפרש על פי המשך הפסוקים: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם.. אם לא תשמידו את ה'משכית', היא תהפוך להיות 'שכים בעיניכם' – קוץ שאי אפשר להפתר ממנו.

סעודת שבת

אבן משכית מותרת במקדש!

אם כן ה'משכית' הזו מושכת ביופיה. אבן יפה וצבעונית. לא דומה לעבודה זרה כדוגמת ה'מולך' או 'בעל פעור'. יתכן שדווקא בדברים ה'יפים' הנמצאים אצל אומות העולם, מדגישה התורה את הצורך להשמר ביותר. זה תרגיל ידוע של הגויים 'לעטוף' את תרבותם בנאורות ויופי כדי למשוך אחרים תחת כנפיהם.

מכאן נבין את ההרחבה הקטנה שמוסיף בעל ספר החינוך, על פי הגמרא, בביאור המצווה:

"שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לשם ברוך הוא" (ספר החינוך מצווה שמ"ט)

אבן משכית אסורה, גם אם אתה עושה זאת 'לשם שמים'. אך למרות האיסור החמור של אבן משכית, אנו מוצאים הלכה הפוכה:

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה …. עליה אי אתה משתחוה.אבל משתחוה אתה על אבני בית המקדש" (תלמוד ירושלמי ע"ז כה:)

מכאן יש הלומדים שלא רק שאין איסור להשתחוות על אבן משכית בבית המקדש, אלא שמותר ואף יש מצווה! יתירה מכך, כיוון שהשתחוויה במקדש היא בפישוט ידיים ורגליים (כמו בציור…) רק השתחוויה כזאת אסורה מחוץ למקדש.

מדוע, אם כן, במקדש מותר. מבאר ה'מי השילוח' (רבי משה ליינר ממייסדי חסידות ראדזין לפני כ-200 שנה):

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי', משכית היינו שהאדם יעזוב דעתו ושכלו, ולכל דבר ה' ימסור את נפשו, וזה נאסר כמו דאיתא בגמ' ע"ז אע"פ שהיתה חביבה עלי בימי האבות כו', ואין צריך האדם למסור את נפשו רק על הג' דברים, ורק בבי"המ שם יוכל האדם לעזוב כל דעתו נגד הש"י" (ספר מי השילוח פרשת בהר)

המי השילוח מחדש שני דברים. תחילה הוא נותן פירוש אחר להבנת המילה 'משכית'. לפי הבנתו 'משכית' הוא הלב. תפקיד אבן המשכית היא לעורר את המחשבות ואת עומק הלב. זאת על פי הפסוק בתהילים פרק ע"ג: יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב'. ה'ציורים' על המשכית אינם ציורים כפשוטו אלא 'ציורי הלב' – המחשבות. כך מבאר גם האבן עזרא:

"ומלת משכיות על דעת ר' משה כמו מחשבות כי השכוי כינוי ללב לאחד שנים טעמים כאחד כתרגום יצף ה' כאילו משכיות מראות כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ויהי פי' שכיות החמדה או יהיה כטעם ואבן משכית מצויירת והציורים הם המחשבות" (אבן עזרא על תהילים ע"ג)

החידוש השני במי השילוח הוא שרק בבית המקדש, עתה יכול לכוון את ליבך במאה אחוז לשם שמים. לכן ברגע שתשתחווה על אבן מצויירת, ציורי הלב שלך, המחשבות יגיע למקום הנכון.

ה'שם משמואל' מוסיף עוד נדבך:

"בזה יש לפרש שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, והיינו שארץ ישראל יש לומר שהיא ענין רצון שהש"י רוצה בעמו ישראל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ה') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ורצון זה הכניס את ישראל לארץ והפיל לפניהם את ז' העממים, ואפי' בלתי זכאין כ"כ כמ"ש ביהושע (כ"ב י"ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, וממילא כמים הפנים לפנים נתעורר הרצון בלב ישראל לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים. .. ובזה זוכין למצות בית הבחירה ששם היא תכלית הביטול להש"י בהשתחואת פישוט ידים ורגלים על רצפת אבני בית המקדש, שזה אסור בגבולין וכמ"ש (ויקרא כ"ו) ואבן משכית וגו', והביטול נמשך מפחד ה' ומהדר גאונו בהתגלות, שעמלק הוא המעכב להתגלות כבוד ה' וכמ"ש (שמות י"ז) כי יד על כס י' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק" (ספר שם משמואל פרשת צו – ופרשת זכור תרע"ו )

סעודה שלישית

מעלת ההשתחוויה במקדש

ה'שם משמואל' נותן הסבר אחר למצווה להשתחוות בבית המקדש. על פי הבנתו שלוש המצוות שנצטוו בני ישראל בכניסה לארץ ישראל מקדמות כל אחת בדרכה את גילוי השכינה בארץ.

מצות אלו עוזרות לנו להתכוונן אל המטרה, גם אם אנחנו לא ראויים לה כעת. כאשר אנחנו עסוקים ב'הכרתת זרעו של עמלק' ושל שאר העממין, זה מעורר לנו את ההבנה מהו ההבדל בינינו לבינם. ההשלמה לדבר הזה באה כאשר אנחנו משתחווים דווקא בבית המקדש. הרעיון המרכזי של השתחוויה הוא ההכנעה ו'שפלות הנפש'. כל עוד אנחנו 'גאים' ומתגאים הקב"ה לא יתגלה. כאשר אנחנו במקום שכולו 'הוד והדר לפניו עוזו ותפארת במקדשו' ושם אנחנו משתחווים זה הדבר שמביא את התגלות השכינה.

ה'תורת משה' מבאר אחרת ההבדל בין המקדש לבין 'ארצכם', ומחדש על הדרך עוד כמה דברים חשובים:

""ושמא תאמר אם כן איפה למה אבן משכית התרת במקדש להשתחות עליה ובגבולים אסרת אותה (מגילה כב ב). לזה אמר אל תשיתו לבכם לזה. כי הלא את שבתותי תשמורו, ועם היות כי גדולה מצות שבת בעיני ועם כל זה הותרה במקדשי, כדבר שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו' הוא לומר אבל במושבי מותר, עם כל זה אל יקל בעיניכם מקדשי כי הלא ומקדשי תיראו, כי אני ה' כלומר אל דעות ה' וידעתי סוד כל מצוה והפרש מקומה.

ומזה תדעו גם כן לענין האבן משכית כי לא על חנם אסרתי בגבולין והתרתי במקדש.

…כי הלא כשבראתי את העולם לא היה רק כדי להיות לי דירה בתחתונים שהוא בבית המקדש על יד ישראל. וזהו את שבתותי שהם זכר לבריאת העולם תשמורו, שתכליתו הוא ומקדשי תיראו כי הוא דירתי בתחתונים. כי לא בהיותי בתחתונים אני משתנה כמלאך הבא אל הארץ שמתלבש, כי אם אני ה' כהוייתי למעלה, כי אני ה' לא שניתי.

.. ושמא תאמרו אם אין לאלהי העמים ושריהם של מעלה דבר, למה אתה מייחס דירתך במקדש ארץ ישראל וכל חוץ לארץ מלא מהם יורה כי יש להם חלק רב בעולם, לזה אני אומר את שבתותי תשמורו שהם הוראת האמינכם בחדוש כל העולם. ובזה ומקדשי תיראו ולא יהיה אדרבא מקדשי סיבת העדר המורא, באמור כי הוא לבדו שלי כי אני השרוי במקדש ה' הבורא את הכל, אלא שאין שאר העולם ראוי להשרות בו שכינה"

" (תורת משה ויקרא כ"ו)

התורת משה שם לב שהאיסור בפרשת בהר על השתחוויה על אבן משכית בא בצמוד לצמד המצוות: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. מכאן הוא לומד שכשם שהבערת אש הותרה במקדש ורק 'במושבותיכם' לא תבערו. כך גם השתחוויה במקדש מותרת ואסורה מחוצה לו.

צמד המילים 'אני ה' שבה בסוף הציווי מלמד שכשהקב"ה מתגלה בעולם הוא 'אני ה'. כלומר לא מתשנה צורתו או כבודו ממה שהיה למעלה (בניגוד למלאך ה'מתלבש' בהגיעו לעולם הזה). זאת כיוון שעיקר דירתו של הקב"ה היא כאן. בעולם הזה. 'רצה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים'.

הסמיכות בין השבת והמקדש באה ללמד שזה שהקב"ה אינו מתגלה בגלוי בכל העולם, אינה משום ששאר העולם שייך לאלוהי העמים האחרים. אלא כיוון שיש רק מקום אחד מיוחד להתגלות. השבת מלמד על 'זכר למעשה בראשית' ומזכירה לנו שהקב"ה הוא הבורא שמים וארץ.

בכל פעם שאנו "מקפידים" על השתחוויה מחוץ למקדש, אנו מזכירים לעצמנו שיש רק מקום אחד, יחיד ומיוחד "שבו ראוי להשרות בו שכינה". לכן אפילו השתחוויה לשם שמים אסורה מחוץ למקדש.

וכל פעם שאנו משתחווים בהר הבית (שניתן לקיים מצווה זו גם כיום) אנחנו מקדמים עוד שלב בהתגלות שם ה' בעולם

שבת שלום

מרדכי פרסוף

" וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר ל"א, ו')

עם ישראל יוצא לנקום את נקמת המדיינים, ובראש הלוחמים פנחס בן אלעזר הכהן. פנחס הכהן לקודש בידו את 'כלי הקודש' ואת חצוצרות התרועה.

שני המדרשים שנביא דנים מהם 'כלי הקודש' על פי הפירושים השונים ומה משמעותם. בימים אלו בהם חיילנו מגנים עלינו ויוצאים אל המערכה, מתאימים דברים אלו לזכור, שלא רק בחיל ובכח אלא ברוח ה' ובעזרתו אנו נגבר על אויבינו באשר הם.

במדבר רבה כ"ב, ג' \ במדבר רבה כ', כ'

" וכלי הקדש זה הארון שנאמר כי עבודת הקדש וגו' . רבי יוחנן אמר אלו בגדי כהונה שהם אורים ותומים כמו שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן"

"וכלי הקדש זה הציץ שכתוב בו קדש לה' וחצוצרות התרועה בידו. אמר להם משה לישראל בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים הראו לו את הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו והן נופלין . תדע שכן כתיב (במדבר לא) ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם "

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרשים נותנים שלוש אפשרויות ל'כלי הקודש'. ארון הברית או בגדי הכהונה ובהם האורים ותומים, או הציץ.

ב.המשותף לשלושת הדברים הללו הוא שהם נקראים 'קודש'. תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: והציץ עליו מפותחים פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'.

ג.באופן פשוט יש כאן מחלוקת, ומי שסובר כך, לא סובר אחרת.

ד. את הארון אנו מכירים כיוצא לפני העם במדבר. כאן אנו למדים שהוא היה יוצא גם במלחמה. אך לא לכל השיטות, כפי שנראה בהמשך.

ה. גם את האורים והתומים אנו מכירים כמנחים וכמתווים את הדרך ואת היוצאים למלחמה.

בחלקו השני של המדרש מסופר סיפור מדוע לקחו דווקא את הציץ. זה כנגד זה. בלעם השתמש לרעה בשם ה' המפורש על מנת 'לעשות כשפים' כנד ישראל, ולעומתו הציץ הגן על העם והפיל את מלכי מדיין.

חלק א' במדרש: פנחס משוח המלחמה

לפני שנדון מה היה בידו של פנחס (ולאו דווקא בידו ממש, אלא ברשותו ובאחריותו) ננסה ללמוד על תפקידו של כהן ההולך בראש המחנה.

" ועמהם שלח את פינחס. לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. שלח אותו לצבא, לראש ומשוח מלחמה, ושיהיו כלי הקדש וחצוצרות התרועה ברשותו " (ספורנו במדבר ל"א, ו')

מהו משוח המלחמה? תפיקידו הראשון הוא לרומם את רוח העם, לחזקם בצדקת הדרך ובכך שה' הולך עימהם. לא לפחד מקול צווחות, הפצצות וכדומה. כפי שמופיע בפרק 'משוח מלחמה' במסכת סוטה (ואגב נשים לב שהוא מדבר בלשון הקודש דווקא):

"מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרְבָכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב כח) וַיָּקוּמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. (דברים כ) אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ'. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶ בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ', זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן: " (מסכת סוטה פרק ח')

אם כן משוח המלחמה הוא 'נציג הקב"ה', ומי שירא וירך הלבב חוזר לביתו. במשנה מופיע גם דבר נוסף. 'זה מחנה הארון'. זאת על פי הדעה שראינו לעיל, שהארון יוצא לפני המחנה. כאן נבין תפקיד נוסף של 'משוח המלחמה', להוביל את הארון לפני המחנה. לפי שיטה זאת החיילים ממש רואים את ה', הולך לפני המחנה.

ראוי אף להדגיש שגם לפי השיטה ש'כלי הקודש' הוא הארון, בכל זאת הכהן המשיח לובש בגדי כהן גדול אל המלחמה! זאת למרות שבאופן עקרוני אסור בכלל לצאת מן המקדש בבגדי זהב. יתירה מכך הכהן המשוח מלחמה הוא השני בדרגתו אל הכהן הגדול:

"כהן הגדול המשוח קודם למרובה בגדים …ומשוח מלחמה קודם לסגן וסגן קודם לקתיקול וקתיקול קודם לאמרכל ואמרכל קודם לגזבר וגזבר קודם לראש משמר וראש המשמר קודם לראש בית אב וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו" (הלכות כלי מקדש פרק ד')

מכל זה למדנו עד כמה חשוב תפקיד זה. דווקא פנחס נבחר להיות הכהן המשוח מלחמה הראשון, שכן למצווה זאת צריך מסירות נפש אישית, ודוגמא אישית. כך מבאר הרד"ק את תפקידו:

"ואעפ"י שהיה בניהו כהן ואסור להטמא למתים להלחם באויבי ה' הוא מצוה כשצוה הקב"ה להלחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצרות לישראל לא חלק בין כהנים לישראל וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל" (רד"ק שמואל ב', פרק כ"ג)

רמטכ"ל צבא ה', הוא דווקא כהן. כהן שלרוב אסור להטמא למתים, עומד בראש המחנה. אם יטמא לא יוכל לשרת במקדש, ואם יהרוג את הנפש, יפסל עולמית. אך לפעמים השירות לפני ה', הוא בשדה הקרב ולא במקדש. זאת כאשר אנו זוכרים את שה' הולך לפנינו. את זאת אנו מזכירים בכל פעם שאנו פותחים את ארון הקודש: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

חלק ב' במדרש-לא יאמרו ארון ברית ה'

בספר ירמיהו מופיעה נבואה מוזרה: וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד" (ירמיהו ג', ט"ז). הנבואה היא נבואת נחמה על העתיד, אבל היכן בדיוק הנחמה? מה פתאום שארון הברית "לֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ"?

מפרשים שונים תירצו שדרכים שונות. הרד"ק אומר שלעתיד לבוא, אף-על-פי שנרבה ונפרוץ בארץ אף אחד לא יעלה עלינו למלחמה, ולא נצטרך להוציא למלחמות את ארון הברית. לא יהיו בכלל מלחמות, עד שזה יהיה כאילו שכחו את ארון הברית. על פי המצודות דוד, לעתיד לבוא אנשים לא יאמרו: "בואו נלך להתפלל לפני ארון הברית!" פשוט כי לא יהיה שם מקום. כל-כך הרבה אנשים יגיעו לירושלים להתפלל, יהיה צפוף, השכינה תתרחב, ולא תהיה רק בקודש הקודשים אלא בירושלים כולה. האברבנאל מבאר אחרת:

"בהיות ישראל נמשכים אחר שרירות ליבם, היתה כל קדושתם בבית המקדש ובארון האלקים אשר שם, וזה אם בשמירת ישראל שבהיות זכאים היה הארון שומר ומגין בעצם, ובהיותם חוטאים היה הארון אשר בתוכם סיבת חורבם ואיבודם, כי היה הארון ממשיך ההשגחה האלוקית בענייני האומה".

האברבנאל מבאר שבעתיד, עם ישראל יבין סוף-סוף שהקדושה של הארון לא נובעת מהארון עצמו. הקדושה של הארון היא בעצם השכינה ששורה עליו, אבל לא שהארון עצמו הוא הקדוש. בבית ראשון אנשים חשבו שהארון יפתור את הבעיות שלהם, הם שכחו שכל הרעיון זה להתפלל לה'. כך למשל בתקופתו של עלי הכהן הגדול שבה עם ישראל לקח את ארון הברית למלחמה כ'סגולה' לניצחון. אם כך הדבר. הארון מאבד את הסיבה להוצאתו לקרב. ואכן בזה אף תלויה מחלוקת כמה ארונות היו. והאם היה ארון מיוחד ליציאה למלחמה:

"תָּנִי רַבִּי יְהוּדָה בֶן אִלָעִאי שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר אֶחָד שֶׁהָיְתָה תּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה נָתוּן בְּאֹהֲל מוֹעֵד שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יד) "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶרֶב הַמַּחֲנֶה" וְהַשֵּׁנִי שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָהֶן. א) פְּעָמִים הָיָה מִתְרָאֶה עִמָהֶם בַּמִלְחָמָה וְרַבָּנָן אָמְרִי, אָרוֹן אֶחָד הָיָה, פַּעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה. מְסַיֵיעַ לְהוּ קְרָא לְרַבָּנָן, (שמואל א ד) "אוֹי לָנוּ מִי יַצִילֶנוּ מִיָד הָאֱלֹהִים הָאַדִירִים הָאֵלֶּה". מִילַיָיא דְלָא חֲמוּן מִימֵיהוֹן, וּקְרָא מְסַיֵיעַ לֵיה לְרַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי. (שם יד) "וַיֹאמֶר שָׁאוּל לְאֲחִיָה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" וַהֲלֹא הַאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים הֲוָה וְכוּ' (ירושלמי שקלים)

חלק ג' במדרש-חצוצרות התרועה

בנוסף לכלי הקודש, לוקח פנחס את החצוצרות. מה משמען? הסבר אחד הוא כקול השופר, לתפילה והתעוררות:

"וחצוצרות התרועה. לקול תרועה ותפלה. וכבר ביארנו בס' שמות י"ד ט"ו דאפי' במקום שהבטיח הקב"ה שיצליחו במלחמה. מכ"מ היה נצרך לתפלה וכן עשה יהושע במלחמת יריחו דכתיב ביהושע ו' כ' וירע העם ועוד מבואר שם יפה. ומכש"כ כאן שפירש משה שנצרכים לעצה מפני המקטרג" (העמק דבר במדבר ל"א, ו')

אך ניתן גם ללמוד אחרת. בפרשת חצוצרות הכסף בתחילת ספר במדבר (שאגב סמוכה לפרשת 'ויהי בנסוע הארון) אנו למדים מה תפקידן:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

החצוצרות מכנסות יחד את כל העדה. זאת הערובה להצלחה במלחמה. אם עם ישראל מאוחד ומלוכד, הניצחון מובטח. זאת גם הסיבה שמשחררים מן המלחמה את מי שבנה בית או אירס אישה. אנשים אלו עסוקים מידי בעצמן ומאבדים את היכולת להיות חלק מן הכלל.

ביים אלו נאחל הצלחה לעם ישראל במאבקו. ושנזכה שה' ילחם לנו את מלחמתינו ויחזרו חיילנו בשלום במהרה ובשלום.

שבת שלום

מרדכי פרסוף