"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק " (דברים ט"ז)

כהמשך ישיר למצוות העליה לרגל- המוזכרת בסוף הפרשה הקודמת, אך באותו הפרק בתורה- מופיעה מצות מינוי שופטים ובתי דין. אמנם בתי הדין נמצאים 'בכל שעריך', אך כל כוחם של השופטים אשר דנים ב'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' הם למעשה מתוך כוחה של הסנהדרין הגדולה שנמצאת 'בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ'.

גם דוד המלך ראה את הקשר בין מקום העליה לרגל לבין מקום מושב הסנהדרין. 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ … כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד' (תהילים קכ"ב), ואף אנו ננסה לברר מדוע מושב הסנהדרין דווקא 'שמה'?

לליל שבת

מדוע הסנהדרין בירושלים?

פרשתינו מלמדת אותנו שירושלים היא עיר הבירה של עם ישראל, שם מקום בית המשפט הגבוה- הסנהדרין הגדולה, ושם מקום מושבו של המלך. 'מקדש מלך עיר מלוכה'. לכן הגיוני שבמקום אליו עולים לפחות שלוש פעמים בשנה, ימצאו גם הרשויות השונות.

"נסמכה פרשת שופטים לפרשת רגלים להודיענו שאע"פ שישראל עולין לרגל שלש פעמים בשנה ושם ימצאו הכהנים הלוים ומורי התורה והן יכולין לשאול מהם התורה והמצות ואיך יתנהגו בהם והם יתירו להם כל ספקותיהם, ואעפ"כ מצוה מוטלת עליהם למנות שופטים בכל עיר ועיר" (רבינו בחיי)

א. זה המרכז: 'רבינו בחיי' מדגיש שהמקום הטבעי של ה'שופטים' הוא בירושלים, שם נמצאים ה'גדולים'- הכהנים, הלויים ומורי ההוראה- ובכל זאת, כמעט בדיעבד, יש עניין שתהיה גם סמכות מוניפיצלית בכל עיר ועיר.

"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך …

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים. ושואלין לבית דין שבהר הבית, אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן, ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול, ושואלין. …

משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר" (רמב"ם הלכות ממרים, פרק א')

הרמב"ם מחדד עוד כמה יתרונות במרכז שיפוטי אחד:

ב. לא היתה מחלוקת בישראל. ברגע שאין מרכז אחד, אלא כל 'בית דין נותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר', מתרבה המחלוקת בישראל. כפי שלצערינו אנו רואים הים בריבוי הדעות והשיטות בכל דבר. הרמב"ם מחדש שהפסוק 'על התורה אשר יורוך לא תסור ימין או שמאל' אינו רק ציווי אלא הבטחה. כאשר הסנהדרין נמצאת שם, מימלא, יצא מצב ש'לא נסור ימין ושמאל'!

ג. מציון תצא תורה- אקטיביזים שיפוטי! תפקיד הסנהדרין, אינו רק ליישב מחלוקות או בעיות. מתוך מקום המקדש גם יוצאת תורה. "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל"

אך האם, מעבר להיגיון הפשוט, נמצא קשר מהותי יותר בין העלייה לרגל והסנהדרין?

(ב'מקדש בפרשה' בפרשת יתרו, הרחבנו ביתרונות נוספים, שרק שם ניתן לדון דיני נפשות, שרק שם הקב"ה יושב בדין. עיינו שם)

סעודת שבת

לשכת הסנהדרין-טבורו של עולם

את הקשר בין העליה לרגל לבין הסנהדרין אנו מוצאים גם בשיר השירים:

"מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים, ז)

הפסוקים מתארים את כבודה של כנסת ישראל. תחילה- 'מה יפו פעמייך בנעלים'. שבח על עם ישראל שעולים לרגל אל בית המקדש. ('פעמים' מלשון רגליים). ובהמשך שבח על 'שררך'- על השרים והחשובים שיושבים כמו סהר, בחצי גורן, הם הסנהדרין הגדולה.

"מה יפו פעמיך – שיעלו ישראל מכל מקום . שררך – סנהדרי גדולה כחצי גורן עגולה" (אבן עזרא שם).

(ובהערת אגב, מתוך פסוק זה לומד הא"ע שגם לארון היו רגליים, שבארון הברית כתוב,' ושמת את הטבעות על ארבע פעמותיו'- כלומר על ארבע רגליו!)

המדרש מרחיב את תיאור הסנהדרין 'כאגן הסהר':

"שררך אגן הסהר אל יחסר המזג – מְדבֵּר בסנהדרין של ישראל שהיתה נתונה בלשכת הגזית והוא משולה בשרר הזה ולמה נמשלה בשרר? מה השרר הזה נתון באמצע הגוף כך הסנהדרין יושבין באמצעית של בית המקדש. אגן- שמגינה על כל העולם כולו. הסהר – שדומה לסהר שהיו יושבים כחצי גורן עגולה. אל יחסר המזג- שלא היו חסרין אחד משלישתן אל יחסר המזג מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישי של כוס יין ושני חלקים מים . כך היו סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ולא היה אחד מהן נפנה לצרכו ומה היו עושין כשהיה אחד מהם מבקש לצאת היה סופר אם היה שם עשרים ושלשה היה יוצא ואם לאו אינו יוצא" (תנחומא, במדבר ד')

מה מלמד אותנו המדרש.

·'שררך'. הסנהדרין במרכז העולם: תחילה דורש המדרש את המילה 'שררך'. הן מלשון 'שררה', אך גם מלשון 'שרר', הוא הרחם. כשם שהרחם נתון במרכז הגוף, כך הסנהדרין במרכז העולם. ביטוי זה מזכיר לנו מדרש אחר. אנו רגילים לומר ש'אבן השתיה' היא הנמצאת ב'בטבורו שלהעולם'. קישור בין שני המדרשים יוביל אותנו להבנה מהו 'הטבור'. 'מה תינוק זה, כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטיבורו, כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם'. (שיר השירים רבה, ז,ז). שני דברים נצרכים לקיום העולם- הסנהדרין והתורה, מחד. ואבן השתיה ועבודת המקדש, מאידך. "יהי רצון

א. שיבנה בית והמקדש.. ב. ותן חלקינו בתורתיך"

·'אגן הסהר'. הגנה על עם ישראל: המדרש קורא את המילה 'אגן' כמו 'הגן'. ומכאן שאותם שיושבים כמו 'סהר' בחצי גורן, הם המגינים על כל עם ישראל.

·אל יחסר המזג. כיצד פועלת ה'שררה': דבר ראשון, אף שזה לא מופיע במדרש, נראה שיש כאן הוראה לחכמי הסנהדרין להוות 'דוגמא אישית'. כדי שלא יווצר מצב של 'מחלוקת בישראל' צריכים גם השופטים להיות מתונים בדין. נוחי מזג. כמו יין מזוג, לא חזק מידי ולא חלש מידי. בדיוק. מעבר לכך, הם צריכים להיות 'מזוגים'. תמיד לראות שישנם מספיק חכמים שיושבים בדין. כאן מדגיש המדרש את עניין הרציפות. ניתן לומר שזה המשך של העניין הקודם. כיוון שישיבת הסנהדרין (גם כשהם לא דנים בפועל) היא קיום העולם, אזי אסור שלדבר זה יהיה הפסק.

"אין בית דין של שבעים ואחד צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן .. והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה יושבין תמיד כל זמן ישיבתן הוצרך אחד מהן לצאת הרי זה מסתכל בחביריו הנשארים אם ישארו שם עשרים ושלשה יצא ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר" (הלכות סנהדרין, ג)

הרציפות המשפטית מתקיימת, כל השנה שבעה ימים בשבוע, אף בשבת וביום טוב:

"ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל"(סנהדרין פח:)

סעודה שלישית

הקשר בין הסנהדרין לעמ"י

ראינו שהסנהדרין הם אחד ה'עמודים' עליהם עומד העולם. הם הטבור, יושבים במרכז ומשם אף יוצאת תורה לכל ישראל. כשיש מרכז אחד, מאוחד, עם רציפות שלטונית וקשר עם העם (בשבתות ובימים טובים, הם 'יורדים אל העם' ובמקום לשבת בלשכת הגזית הם יושבים בהר הבית) ממילא 'אין מחלוקת בישראל'.

זהו חלומו-חזונו של דוד המלך, עם ישראל כולו עולה לרגל, וששם יושבים 'כסאות למשפט':

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ:

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה':

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכ"ב)

אך ה'תפארת שלמה' מעלה קושי מתוך המזמור, ומבאר את הרצף של הפסוקים:

"ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה' כי שם ישבו כסאות למשפט – הסתירה מיניה וביה. מעיקרא קאמר שעלו השבטים להודות לשם ה' ואח"כ קאמר מיד כי שמה ישבו כסאות למשפט וגו' אם כן עלו למשפט. ועוד וכי עליית השבטים הי' בשנה ג' פעמים למשפט וכי מי שלא הי' לו משפט לא עלה לרגל?

השאלה: מצד אחד כתוב שהם עולים 'להודות לה'. משמע בשמחה וטוב לבב. אך מיד אח"כ כתוב ששםמקום המשפט. המאופיין בבעלי דין ומריבה?

והתירוץ הוא עפ"י מה שכתוב ושפטו העדה והצילו העדה סנהדרין ההורגת כו', נקראת חובלנית (מכות ז, ע"א) ור"ט ור"ע אמרו אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. עפ"י מה שכתוב ' וישב בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול שהי' לו להתפלל'. וכן מצינו באליהו שלא נתגלה לר"י בן לוי עבור שבגבולו נהרג איש אחד שהי' לו להתפלל על דבר זה. ולזה לא היו זזים השבעים ואחד זקנים מלשכת הגזית וכי היו דנים דיני נפשות בכל יום אדרבא אחת לשבעים שנה היו דנים רק שהיו מתפללים על כל ישראל שלא יארע להם שום תקלה. ולזה היו קרוב לע"ב רמז על מדת חסד. וזה הכוונה (מכילתא פר' יתרו) למה נסמכה פ' דינין לפ' המזבח לומר שתשים הסנהדרין אצל המזבח כי המזבח ג"כ מטיל שלום …שעיקר קביעת השופט להתפלל שיהי' שלום בעולם. … והעיקר להתפלל שלא יהי' שום מחלוקת בישראל רק שלום על ישראל ושלוה אמן.

הסבר התשובה:

התפארת שלמה מביא, שתפקיד הסנהדרין הוא לא רק 'ושפטו העדה', אלא בעיקר 'והצילו העדה'. ואכן כמעט ולא נידון אדם למיתה בלשכת הגזית (שזהו המקום היחיד שאפשר לדון דיני נפשןת). אך לא בגלל שהגיע רוצח' והם הם מצאו לו זכות, אלא כיוון שתפקיד הסנהדרין הוא לדאוג שלא יהיה מצב שכזה שצריכים לדון בו. (ולכן הכה"ג 'אשם' במקרה של הריגה בשוגג, ולכן לא נגלה אליהו לריב"ל כיוון שלא הגן על דורו)

דבר זה נרמז במספר חברי הסנהדרין, שבעים ואחת ועד הקב"ה שיושב עימם בדין. סה"כ ע"ב שרומז על מידת החסד של הקב"ה. (ולמה ע"ב הוא חסד? ע"ב הוא מספר השעות שבהם נברא העולם. ו'עולם חסד יבנה').

ומסכם התפארת שלמה:

ולזה עולה הפירוש לנכון 'ששם עלו שבטים להודות לשם ה' .היינו שלא עלו למשפט רק להודות. כי שמה ישבו כסאות למשפט שאלו שלום ירושלים. שעיקר ישיבתם היה על הכוונה הנ"ל להתפלל שיהיה שלום בעולם. וזה שאלו שלום ירושלים. … לא כן הדיין המצפה שיהיה מחלוקת בישראל ויהיה לו שכר דיינות ופסקים אזי אין אלקים נצב עמהם. כי ה' שלום שמו והם מבקשים שיהיה מחלוקת בישראל. לכן לפי סברתם בדיניהם סוברים כי האמת כן הוא, אך האמת אינו כן .פן פסקו שהנתבע פטור ואליבא דאמת הוא חייב ויכול להיות שהמשפט אינו צדק. (תפארת שלמה על התורה – מגלת רות}

שבת שלום

מרדכי פרסוף

"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח)

בפרשה מופיע מצוות הנביא. כיצד לדעת האם הוא נביא אמת או שקר, ההבדל בין נביא לקוסמים ולמעוננים וכיוצא בזה. הנבואה אינה קשורה ישירות אל המקדש, אך יונקת את כוחה מעצם מקום השראת השכינה (כלומר, מן המקום עצמו, גם שכאין שם מקדש) וכן ממקום העבודה ומקום הלוחות (וכן מן המקום שבו שוכן הארון, גם אם זה לא בירושלים, כגון המשכן במדבר). ודאי כששני הדברים מתחברים יחד, וכפי שנראה בהמשך מכאן כיוונים.

לליל שבת

"וזה שער השמים"

כבר בספר בראשית למדנו על סגולת מקום המקדש, אף לפני שהוקם שם המקדש.

"ועל כן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה', וכענין שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום" (תורת האדם לרמב"ן , שער הגמול, קכ"ג)

כלומר, יעקב אבינו הבין שמקום זה, לא רק שמסוגל לתפילה יותר ממקומות אחרים – שכך אנו רגילים להבין את המושג 'שער השמים' – אלא גם השפע הרוחני היורד לעולם הוא דרך 'השער' המיוחד שיעקב גילה והתפעל.

ראוי להדגיש, שכל זה מתרחש במקום המקדש, עוד בטרם נבנה עליו המקדש. מכאן נוכל ללמוד אף לדורנו, שלא זכינו עדיין בבית המקדש, אך עצם מקום המקדש הוא מקום מיוחד הן לתפילה והן כמקום המסוגל לנבואה.

בשבוע שעבר, שדנו במצוות מעשר שני, הבאנו את דברי ספר החינוך המבאר מדוע יש מצוות ה'מכריחות' אותנו להגיע לירושלים. הבנה זו, היא השלמה לאותו רעיון, וחשובה בכל פעם שאנו מגיעים לירושלים ולמקום המקדש, כפי שמבארת הגמרא:

"אָמַר רַב, מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּינוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם? שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת גִּינוֹסָר [בִּירוּשָׁלַיִם], דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יַנַּאי, מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָה"

(פסחים ח:)

לא כולנו נגיע לירושלים ומיד נזכה בנבואה. לצורך כך ישנם תנאים נוספים. אך חשוב שבכל פעם שנעלה לירושלים ואל המקדש נזכור את המטרה. איננו באים לכאן כדי להנאות מפירותיה המשובחים, מנופיה או לרחוץ במרחצאותיה. הסיבה היא אחת לספוג מקדושתה.

כל סיבה אחרת שבגינה אעלה לירושלים היא 'עליה שלא שלמה'. ומהן הסיבות לעלות, דוד המלך מרכז את הכל במזמור אחד (שמתבסס הרבה על המצוות בפרשתנו):

" יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהילים קכ"ב)

סעודת שבת

מיום שחרב המקדש בטלה הנבואה

הנבואה בעוצמתה היתה במשך כל ימי בית המקדש הראשון, עד כדי כך שהגמרא מפרטת נתונים מרשמים ומפתיעים ביותר על הנביאים בתקופת המקדש:

" הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה.

נָבִיא; כָּל שֶׁשְּׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ מְפֹרָשׁ – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מֵאוֹתָהּ הָעִיר; שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם עִירוֹ – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מִירוּשָׁלַיִם" (מגילה י"ד. \ ט"ו:)

הגמרא מתארת שלעם ישראל היו מהלך הדורות יותר מ – 1,2000,000 נביאים. העובדה שאנו מכירים רק ארבעים ושמונה מתוכם (ושבע נביאות) היא כיוון ש'רק נבואה שנצטרכה לדורות' זכתה להכנס אל התנ"ך ולהכתב. אך אם נחבר זאת אל הנתון הבא המופיע בגמרא. שכל נביא שלא מצויין מהכין הגיע 'בידוע שהוא מירושלים' נראה שירושלים היתה עיר שממנה יצאו אלפי או מאות אלפי נביאים!

לאחר חורבן הבית כל זה פסק:

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים" (בבא בתרא י"ב:)

אך לא רק אם ורבן המקדש פסקה הנבואה, אלא גם בימי בית המקדש השני, לא היתה נבואה במובן שאנו רגילים:

"מַאי דִּכְתִיב, "וְאֶרְצֶה בוֹ וְאֶכָּבֵד" -וְקָרִינָן "וְאִכָּבְדָה", מַאי שְׁנָא דִמְחֻסָּר הֵ"א? אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן, אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

אוּרִים וְתֻמִּים? אָמְרֵי, [אִין], מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְלָא מְסַיְיעָא: " (יומא כ"א:)

הגמרא מונה חמישה דברים שלא היו בבית המקדש השני, ולעניין שלנו לא היתה 'רוח הקודש' וכן לא שאלו באורים ותומים. על כך שואלת הגמרא, הרי היו אורים ותומים (כלומר, והרי היה לכהן את החושן?), ומתרצת: אכן היה חושן, אך לא נשאלו באורים ותומים.

בעצם השאלה מדוע לא שרתה שכינה בבית המקדש השני הרחבנו בעבר. אנו ניגע מתוך גמרא זאת במדרגות הנבואה, מתוך עיון בדברי ה'אור החיים הקדוש':

"אנכי ארד עמך מצרימה וגו' מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר יב ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר:

ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה, פירוש לשון מיצר וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה, להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף:

אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (במד"ר ז י) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי ג) ז וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ..

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו (אבות פ"ג מ"ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד אמרו ז"ל (שם) כי מצויה שכינה, ומצינו (תנחומא סוף תצוה) שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין"

(אור החיים על בראשית פרק מו פסוק ד )

סעודה שלישית

מדרגות הנבואה והשכינה, זה תלוי בנו

לפני שנבאר את שאלת ה'אור החיים', נקשה על הגמרא שהבאנו לעיל. בתוך רשימת הדברים שחסרו בבית המקדש השני היתה גם 'שכינה'. מה הכוונה שלא היתה שכינה. הרי אנו רגילים לומר שה' נמצא בכל מקום?

שאלה דומה מביא האור החיים. הוא שואל על הבטחת הקב"ה ש'אנכי ארד עימך' ליעקב שמכאן משמע שהשכינה ירדה עמהם לגלות. מצד שני, ידוע שמשה היה יוצא מחוץ לעיר במצרים, כיוון שמצרים מלאה עבודת גילולים ואין שם שכינה?

תחילה מתרץ האור החיים שיש הבדל בין העובדה שה' נמצא איתנו בכל מקום, בבחינת עימו אנכי בצרה, גם בגלות. לבין מקום השראת שכינה. אך בהמשך הוא מביא הסבר אחר. ההסבר יעזור גם לנו להבין את כל החסרונות שהיו בבית המקדש השני.

האור החיים מבאר שאמנם תמיד יש שכינה, אך עוצמתה וגילויה שונה. יש הבדל בין גילוי השכינה שנמצא במשכן ובמקדש לבין השכינה שנמצאת במניין של יהודים או בכל בית כנסת. כך נבין את העובדה שבבית המקדש הראשון היתה נבואה. כשזאת פחתה היתה רוח הקודש ואח"כ, בבית המקדש השני, אפילו זה לא, ורק 'בת קול':

"תַנְיָא, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים אַחֲרוֹנִים – חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן [הָיוּ] מִשְׁתַּמְשִׁין בְּבַת קוֹ ל " (יומא ט.)

אם אין נבואה או רוח הקודש לכל הפחות יש שם 'בת קול' המדרגה הנמוכה ביותר של נבואה (וראו במורה נבוכים עשר מדרגות בנבואה וסדר קצת שונה).

כך גם נבין את הסתלקות הסנהדרין מן המקדש במקביל להתרחקות השכינה מן מקדש:

"אָמַר רַב יְהוּדָה בַר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, (וכולהו) מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין – מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה – מִקְּרָאֵי, מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב [לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב] לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לְעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִמְקוֹמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ה) "אֵלֶךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי". (ראש השנה ל"א.)

במקביל לנדידת השכינה ולהגדלת הסתר השכינה, גם הסנהדרין עשתה מהלך דומה. תחילת המהלך היה כיוון שרבו אנשים שהתחייבו דיני נפשות והסנהדרין לא יכלה לדון דיני נפשות בלי הסייעתא דשמיא של גילוי השכינה (ראו ברחבה המקדש בפרשה שופטים שנת תשע"ב).

אך מעבר לכך, הסנהדרין למדו מסמיכות פרשת השופטים לפרשת הנביא אצלנו בפרשה. הנביא והשפוט הם המסייעים לנו בקשר העמוק עם הקב"ה – להתחבר.

אך כשירושלים איננה בנויה, היא כבר לא עיר שחוברה לה יחדיו. לכן מיד לאחר שמבקש דוד המלך ש'ירושלים הבנויה תהיה עיר שחוברה לה יחדיו' הוא מבקש שני דברים נוספים המשלימים את התהליך. ששם עלו שבטים, מצד אחד ומנגד, 'כי שמה ישבו כסאות למשפט'.

זה החלום של כולנו, והסיבה האמיתית ויחידה לעלות לירושלים. עיר של נביאים, עיר של תלמידי חכמים, ועיר שכולנו יכולים להתדבק בשכינה ולהפוך בעצמנו להיות נביאים וחכמים.

שבת שלום

מרדכי פרסוף