ל”ג בעומר ופרשת בחוקותי

הסיפור על יציאת רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מן המערה מוכר מאוד:

תגובתם בפעם הראשונה –

נַפְקוּ, חָזוּ אִינַּשֵּׁי דְּקָא כָּרְבִי וְזָרְעִי, (יצאו, וראו אנשים שחורשים וזורעים).

אָמַר, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף.

יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

תגובתם בפעם השניה-

אִיתֵיבוֹ (=ישבו) שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, יָצְתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה, צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם!

נַפְקוּ, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.

(יצאו, כל מקום שהיה מוחה רבי אלעזר, היה מקים רבי שמעון).

אָמַר לוֹ, בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה. בַּהָדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלִי שַׁבְּתָא, חָזוּ הַהוּא סָבָא דַהֲוָה נָקִיט תְּרֵי מְדָאנֵי אָסָא, וְרָהִיט בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. (ראו סבא שמחזיק שני אגודות הדסים ורץ בין השמשות, ערב שבת)

אָמְרוּ לֵיהּ, הָנֵי לָמָּה לָךְ? אָמַר לְהוּ, לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְתִסְגֵי לָךְ בְּחַד? (ויספיק לך אחד?) חַד כְּנֶגֶד "זָכוֹר"

וְחַד כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר". אָמַר לֵיהּ לִיבְרֵיהּ, חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, יָתִיב דַּעֲתֵיְיהוּ. (נתיישבה דעתם).

ננסה להבין, מה נשתנה בין שהותם הראשונה לשניה?

אך לפני כן נבין מה הייתה דעתם של רבי שמעון ובנו:

רבי שמעון:

"תָּנוּ רַבָּנָן, "וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ" וְגוֹ', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ",

יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". הַנְהֵג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?"

רבי אלעזר:

"מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִמִּגְדוֹל גְּדוֹר, מִבֵּית רַבּוֹ, וְהָיָה רָכוּב עַל חֲמוֹר,

וּמְטַּיֵל עַל שְׂפַת הַנָּהָר, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ גַּסָּה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה.

נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר, אָמַר לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ.

אָמַר לוֹ, רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ?

אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמֹר לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ.

כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא, יָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ, נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחֹל לִי.

אָמַר לוֹ, אֵינִי מוֹחֵל לְךָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאָנִּי וֶאֱמֹר לוֹ כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ.

הָיָה מְטַיֵּל אַחֲרָיו, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ, יָצְאוֹ בְנֵי עִירוֹ לִקְרָאָתוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי. אָמַר לָהֶם, לְמִי אַתֶּם קוֹרִין, "רַבִּי רַבִּי"? אָמְרוּ לוֹ, לְזֶה שֶׁמְּטַיֵּל אַחֲרֶיךָ.

אָמַר לָהֶם, אִם זֶה רַבִּי אַל יִרְבּוּ כְּמוֹתוֹ בְיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לָהֶם, כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי.

אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מְחֹל לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם, בִּשְׁבִלְכֶם הֲרֵינִי מוֹחֵל לוֹ,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז".

נסכם בקצרה

הסתכלותם של רבי שמעון ורבי אלעזר על העוסקים בעניני העולם הזה הייתה: "עוזבים חיי עולם".

או בשפה שלנו: "בזבוז זמן". יתרה מכך, רבי אלעזר אף לא הצליח לתקשר עם אדם "מכוער וריקה".

רבי שמעון היה עדין יותר, אך בכל זאת טען שאם נתעסק בעולם הזה – לא ישאר זמן לחיי העולם הבא.

ונשאל:

א. מה מיוחד באותו סבא שרץ בערב שבת עם שתי אגודות הדסים? כיצד מעשה זה שכנע ויישב את דעתם?

ב. מה כוונתו של אותו אדם – "ובלבד שלא יהא רגיל בכך" – האם לפעמים מותר להתנשא ולהשפיל?

ג. מה התחדש לרבי אלעזר במאמר – "לעולם יהא רך כקנה ואל יהא קשה כארז"?

בהסבר הדברים מביא רבי יעקב יוסף כ"ץ, מתלמידי הבעל שם טוב:

"יש ב' סוגים בעסק התורה ועבודת השם יתברך: א' ע"פ הטב"ע גימטריא אלקים הנקרא שמור.

וב' שהוא למעלה מהטבע ונקרא זכור. ונגד זה יש ב' סוגים אנשים, א' המתנהג ע"פ הטבע,

אם יש לו מענג שבת, ואם לאו עושה שבת חול וכו'. ב' המתנהג למעלה מהטבע,

גם שאין לו לענג שבת הוא לווה מאחרים. וחז"ל אמרו 'שמור וזכור בדיבור אחד' נאמרו (ר"ה כ”ז).

רצונו לומר: גם שבדברות אחרונות נאמר שמור, ובראשונות נאמר זכור, מכל מקום שניהם בדיבור אחד נאמרו.

אך שבאו ללמדינו כי אדם השלם צריך שיקנה ב' מדריגות הנזכר לעיל, אלא שצריך שילך בהדרגה כסדר.

בתחלה על פי הטבע שמור תחלה, ואחר כך ילך לקנות מדריגה למעלה הימנה שהיא נקרא זכור למעלה מהטבע.

ובזה יובן כשראו דנקטי ב' מדאני אסא, א' כנגד זכור וא' כנגד שמור, להורות ב' מדריגות הנ"ל,

ע"פ הטבע ולמעלה מהטבע. דהיינו גם בעסק חיי שעה ועה"ז, אינן מניחין חיי עה"ב כנ"ל, אז נחו דעתם.

ולמדריגה זו זכו בפעם ב', שנכנסו למעלה זו במערה בפעם השניה.

ובזה יובן כוונת הש"ס, לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז. ולא בלבד במילי דעלמא,

גם בעבודת הש"י הוא כלל שיעלה למדריגה רך כקנה, להיות הולך ובא עם כל הרוחות, שיתן לב שגם במדריגה של כל אחד יכול להיות בו עבודת הש"י, לא בלבד בעוסקו בתורה ותפלה, כי יוכל ליקח מהם מוסר לעצמו לעבודת הש"י ולא שישאר על מדריגת ארז להיות קשה שאינו ערב עליו הנהגת חביריו רק הנהגת עצמו ולא זולתו.

וזה שאמר: ובלבד שלא ירגיל וכו', לפי שלמד הרבה מה שאין זולתו עושה כך, מזה הגיס דעתו.

וזהו שלא ירגיל בזה להיות מתמיד בלימודו תמיד, רק יתערב עם בני אדם גם כן, ושם יהיה גם יראת ה' על פניו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט”ז, ח'), גם שהוא נגדיות ביטל תורה או תפלה,

מ"מ יתן לב שיש שם ג"כ מוסר ועבודת ה'. וז"ש איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות ד', א') והבן.

ושפיר משמע דלפעמים יעשה כך, ר"ל שיתמיד בלימודו כשרואה שמעורב עם הבריות ביותר

ופן ישכח את ה', והכל יהי' ע"פ שכל הקודש וישמע חכם ויוסף לקח (תולדות יעקב יוסף, ויצא)

תמצית דבריו:

ישנן שתי מדרגות בעבודת ה':

'שמור' – עבודת ה' במעשים ובדרך הטבע. 'זכור' – מעל הטבע.

לעומת תפיסתם של רשב"י ורבי אלעזר הרואים סתירה בין עוסקים בחיי עולם ולעוסקים בחיי שעה, התחדש שגם העיסוק היום יומי, לאו דווקא בעניני תורה, זוהי עבודת ה'.

החידוש הוא שגם אדם שהגיע למדרגה גבוה – חייב להיות 'רך כקנה' ולהיות מעורב עם הבריות

ולא להשאר ב'מגדל גדור'.

כך בפרשת בחוקותי: השכר על פעולתנו הוא 'ונתתי גשמיכם בעיתם, ועץ השדה ייתן פריו'.

ובגמרא לעיל: 'והיה עם שמוע'…ואספת דגנך". כך אותו סבא שרץ (מעבודתו) לקבל את פני השבת.

וכך במקדש: הרבה רואים במקדש מקום מנותק בחיי העולם הזה – השכינה שורה ומלאכים מזמרים. בפועל במקדש עצמו מתפללים על הדברים הגשמיים ביותר:

"מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא

הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת

כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג

כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה ט"ז)

וחלילה כשלא:

"פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם" (חגי א')